הכל התחיל כל כך מזמן...
כל כך מהר...
הייתי ילדה שמנמנה... אני דווקא חשבתי שאני רזה.. והפנים שלי- זה הדבר הדוחה שבי לא השומן...
אני זוכרת מלא מיקרים בהם שמעתי הערות לא נעימות כמו "עופי ממני י'שמנה.."
אבל הכי אני זוכרת זה את הטיול השנתי של כיתה ד' או ה' .
אני זוכרת שהיינו באוטובוס ואני והחברה הכי טובה שלי (גם עכשיו היא נשארה חברה הכי טובה) רבנו.. ריב חסר חשיבות של ילדות קטנות.
היא באה לקלל אותי בקללה שאני הכי שונאת שמנה אז אמרתי לה "שמנה נכון??" והיא רק אמרה "כן" כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם...
אני חושבת שזה התחיל עוד לפני או אוליי עוד טיפה אחרי..
ההרגשה הזאת שלא נותנת לך לישון... שמעיקה עלייך בכל דרף אפשרית..
היא!! שאמרה לי תמיד כמה רזה אני ויפה אני ומושלמת אני.. אומרת בדיוק את ההפך.. היא פשוט שיקרה לי...
הפכתי להיות ילדה חסרת ביטחון מכוערת שמנה וחנונית כזאת שכל הזמן לומדת.. שלא יוצאת לפגישות כיתה .
אני זוכרת שהייתי נשקלת אחרי השירותים ולפני השרותים. אני זוכרת שהייתי קוראת לאחותי שתישקל לבדוק שאני עדיין פחות ממנה במשקל..
גם אם זה בקילו בחצי קילו בגרם!!! ההשוואה שעשיתי (ועושה) ביני לבין אחותי גומרת אותי...
כל הבנות הרזות חסרות הציצי בכיתה שלנו גרמו לי לעשות דיאטה בסוף כיתה ה' .
אני כמו מטומטמת סיפרתי לידידים שלי אבל הם צחקו עליי.. הם לא הבינו שזה רציני.. שאני הולכת להתמיד שאני הולכת להשיג את התוצאה המושלמת.
הרזתי אוליי 5 קילו וניראתי טוב .. ידעתי שאני ניראת טוב אבל לא מספיק.. תמיד הייתי פרפקציוניסטית והייתי צריכה (גם פה) להשיג את התוצאה המושלמת שתגרום לכל חברותיי לקנא, להעריץ אותי ולהגיד סליחה על כל ההשפלות שהן גרמו לי לעבור...
אבא שלי (שהוא רוב הזמן בעבודה.. אין לי מושג איך הוא שם לב) ראה שאני מחשבת כל דבר שנכנס לפה שלי
שאני עושה הרבה ספורט שאני לא מפסיקה להתלונן שאני שמנה שאני מכוערת שאני צריכה עוד לרזות שאני צריכה להיות לפחות 10 קילו מתחת לאחותי הגדולה והבין שאני מפתחת אנורקסיה.
אני זוכרת שקיבלתי באיזה מבחן ציון גרוע והידיד שלי שאל אותי על מה אני חושבת..
לא רציתי לומר לו שאני חושבת שאני אנורקסית.. ובגלל זה ירדתי בלימודים הוא לא יבין .. איך הוא יבין?? אבל אמרתי לו בכל זאת...
הוא פשוט צחק לי מול הפנים... הרגשתי שהפנים שלי נהיות סגולות מבושה מחוסר הבנה מטיפשות !!!!
הוא פשוט אמר לי שאני סתם מדמיינת ... אבל איך אני יכולה לדמיין??!!! אני מודה!!! אני יודעת שאני מפתחת אנורקסיה אבא שלי אמר לי הראה לי תמונות והכריח אותי לחשוב שזה מגעיל להיראות דקה!!! אז מי אתה שתגיד לי מה אני???!!!
הרגשתי רע.. הרגשתי שבא לי למות... כי אחרי זה לא איחרו לבוא הירידות על זה שאני אמרתי שאני חושבת שאני אנורקסית..
מבחוץ צחקתי איתם.. מבפנים מתתי לאט לאט.. הרגשתי רע.. שאף אחד לא מבין אותי, לא מאמין לי...
שכשאומרים לי שאני רזה הם סתם משקרים כמו שהם שיקרו פעם...
אני צריכה להרזות להיות רזה.. יותר מאחותי .. יותר מהחברות שלי.. להיות הכי יפה... הכי מקובלת.. להיות הכי הכי הכי הכי ב-ה-כ-ל-!!
לא רציתי להיות אנורקסית... הייתי פותחת אנציקלופדיות וקוראת על אנורקסיה כדי להשתכנע שזה רע... שזה לא טוב!!
אבל איכשהוא תמיד הם באו וצחקו עליי לעגו לי.. שאני טיפשה על זה שאני חושבת שאני אנורקסית שאני צומי.. שאני רוצה שישימו לב אליי!!!
ויש משו בזה!!! אני רוצה שתצילו אותי!!!!!! שתתמכו בי!!!!!! אני בכיתי דמעות מלוחות של עצב של אכזבה דמעות דיאטטיות 0% שומן..
רע .. מאוד רע..
אני מתקשרת לחברה שלי והשיחה שלנו הולכת ככה:
"היי" אמרתי
"היי. יש חדש?"
"הקאתי"- תשאלי אותי למה.. תגידי לי שזה מסוכן.... תעזרי לי!!!! תצילי אותי!!!!
"מה למה?"
"סתם לנסות... להרגיש איך זה" תגידי לי שאני בולמית תגידי לי שאני צריכה עזרה ווקשה!!!
"חחחח.. איזה מצחיקה את.. סתומה אחת"

משיחה הזאת הבנתי שאם היא.. החברה הכי טובה שלי לא קולטת שאני זועקת לעזרה..!!!! שאני אומרת הצילו הכי ברור שאני יכולה!!!!!
מי יעזור לי???
אז אני אמשיך לאכול הרבה כדי לא להיות אנורקסית ואז לנסות להקיא הכל אבל ללא הצלחה כי אני לא מצליחה להקיא...
אז אני אמשיך לעשות ימי צום בלי שאף אחד ישים לב...
אז אני אמשיך לשנוא את עצמי.. ללבוש בגדים רחבים... לעשות מיליון כפיפות בטן... להירשם לכל החוגים שמורידים שומן!!!
אני לבד...
אני כל כך כל כך לבד!
עד שלפעמים עולה המחשבה שהמוות הוא הפיתרון הכי טוב...