My Last Breath

אני לא יודע מה קורה איתי..אני בקושי כותב כאן..ומתי אני כן כותב רק פעם ב...מתוך מיליון הפעמים שאני מרגיש רע..

ולמה התחושות האלה לא עוזבות ? אולי רק אני אשם בזה..כי אני ממשיך לחשוב את אותם מחשבות מתסכלות כל הזמן

אני יוצר לעצמי מצב אחר...מצב שבו אני יהיה מאושר יותר.אבל אני מתעלם מהכל,מתעלם מהחברים החדשים שרכשתי,

מתעלם מזה שאני כן מוצא אנשים להיות איתם,ושאני לא כזה בודד..

ובינתיים המחשבות על המוות התקדמו דרגה אחת הלאה,אני כבר חושב על מה יהיה אחר כך,מה אנשים יחשבו,

וגם איך באמת אני יעשה את זה..אם זה בקפיצה..אז מאיפה..ואם זה תליה אז איפה פקין דמט אני ימצא חבל כזה..

מצד אחד..אני מרוצה מכל מה שיש לי בחיים...מצב שני אני בוכה על דברים שחסרים לי..

רע לי כל כך..אני לא יודע מה יהיה הלאה..אולי לא צריך לחשוב על העתיד..הוא פשוט מדכא..

כאילו כנראה לא תהיה לי משפחה..ואני לא רוצה להיות זקן עריר בן 60 לבד..

בטוח שלא תהיה לי סיבה לחיות אז...

עברתי לתל אביב לפני שבועיים..היה נחמד..פגשתי כמה אנשים שאני מכיר משם..אבל אז...שקט

התייבשתי בדירה לבד מול הטלויזיה המכובית ועם מזגן דולק(כל כך חם שם בת"א אין רוח נושבת)

ואו שאני יושן או שאני ער ומשתגע מהבדידות ומהשעמום

ושאני רוצה לצאת החוצה או סתם להוציא את הראש מהחלון,פתאום יש את כל הפקקים האלה על הכביש

ואת הריח המגעיל הזה ...ואין כמו בבית שלי אויר,או שקט

או לפחות את המחשב שלי עם האינטרנט שאני יכול להעסיק את עצמי קצת לפעמים..

אז הבנתי שאני די מעריך את מה שיש לי בבית..

למרות שזה כמו מין מלחמה כזאת...

מצד אחד..אני אוהב את הדברים החומריים שיש לי פה...

רוח,שקט,ומקומות ריקים מאנשים..והמחשב וכל הדברים שקניתי לעצמי

מצד שני רע לי כאן..בגלל המשפחה שלי..בגלל שבבוקר אני קם עם הצעקות שלהם

ושגם במשך היום הם מדברים בקול רם..בגלל הכפיה הדתית של אבא שלי

שהוא אפפעם לא יקלוט שאני לא יצא בשבת מהחדר שלי ושהדלת תמשיך להיות נעולה

כי אני לא רוצה להתפלל ואני גם לא רוצה לאכול כל השבת כי רע לי פשוט בגללו!

אז מה אני עושה? בבית רע לי...לבד אני לא יכול ממש להסתדר זה נורא קשה לדאוג לעצמך לאוכל וכאלה..

מדי פעם ..אני מתקשר לאנשים שהכרתי מהעבר..לראות איך עליהם עברו השנים ואיפה הם עכשיו..

ואני כל כך מקנא בהם...

הם אומרים לי שהם השתנו..הם לא נמצאים באותו שלב..הם לא תקועים כמוני כבר שנתיים בלי לעשות כלום עם החיים..

ואני שומע שהם מאושרים וטוב להם איפה שהם..ובא לי לבכות..בא לי להיות במקומם...

לאט לאט..אני גם מרגיש שאני מאבד את כולם..את כל הכיתה שלי..כבר מזמן אני לא בקשר איתם..

אבל גם כל החברים החדשים שהכרתי ואהבתי..לאט לאט כל אחד מהם נעלם..וזה כואב..

אז אני פה..תקוע בחיים שלי בגיל 19...בנאדם נורמאלי ומאוד הגיוני..אבל גם דיכאוני נורא..ששומע אוונסנס שרע לו..

 אם אתם חושבים שתצליחו להעביר את המחשבות האלה ממני...

 אז אתם מוזמנים לנסות..אני ישמח להיות אדם מאושר...