תופעה מיוחדת, שאני לא אוהב כל כך לדבר אליה. על הנסיון האישי שלי, הפגישה הקצרה-ארוכה שלי עם אנה.
אני מניח שאתם לא יודעים שהייתי חולה באנורקסיה, כי לא ממש שיתפתי אתכם בזה.
וכן, לא רק בנות יכולות לחלות באנורקסיה, גם בנים.
כשהייתי בן 13 זה התחיל.
לאל הייתי ילד שמן או מלא, רק שכמובן זה לא מש שחשבתי אז...
בהתחלה רציתי להיות שרירי וחטוב כמו גברים שהיו בפוסטרים בחדר שלי, אז התחלתי לעשות ספורט בתדירות גבוהה ולא כל כך בריאה. ולא מבוקרת. התפריט שלי הצטמצם כי פחדתי שאם אני אוכל אוכל שמן אז לא יהיה לי שרירים אלא רק שומן.
במקביל, הייתי דלוק על ילד אחד, וולא משנה כמה ניסיתי לרמוז, הוא לא קלט כלום. חשבתי שזה בטח בגלל שאני שמן, כי מי יסתכל מבט שני בילד שמן?
אכלתי את עצמי עם רגשות אשמה וסצנות שונות עברו לי במוח כל פעם שאכלתי "יותר מהמותר" כביכול וכשלא "התעמלתי מספיק".
הייתי לפעמים כל כך חלש שלא הייתי מסוגל לזוז. ובגלל זה לא היה לי כוח להתעמל. אז הרעבתי את עצמי כעונש על זה.
זה היה מעגל מחזורי.
הייתי כמעט שלד, פרצוף שדוף.
ריק מבפנים. ולא רק מאוכל.
השתמשתי במאות תירוצים שונים (אכלתי בבית/בבית ספר/אצל חבר, זה בריא לשתות הרבה מים ועוד מלא)
הייתי מתלבש הרבה שכבות גם בגלל שכל הזמן היה לי קר וגם בשבילי זה היה מאין סיפוק שלא יציקו לי בקשר למשקל.
כמעט שלוש שנים הייתי בתוך כל זה.
הגעתי למצבים שאמא היתה מכריחה אותי לאכול ולא הייתי מסוגל לקחת את היד עם הכף אל תוך הפה.
בסוף אושפזתי. במשקל 37 כשאני הייתי משהו כמו 1.70
הבנתי כמה שזה לא נכון ולא טוב הדרך חשיבה שלי.
עכשיו אני בנאדם אחר לגמרי בדרך חשיבה, למרות שאני מודה שיש דברים שפשוט נטמעו בי.
תינצלו מזה. אין לכם מושג לאן אתם מכניסים את עצמכם.
וכל בלוגי "פרו אנה" למיניהם, זה סתם טריגר לדעתי.
חייבים לחפש את האנשים האלה ולהציל אותם, בתיקווה שזה עוד לא מאוחר מידי.
ד"א אנשים שהגיבו לי וכתבו שאני כותב יפה ומוכשר וכד', אני לא מבין אתכם. אתם באמת לא מכירים שירים קלאסיים? זה בסך הכל התירגום הצולע שלי לעיברית. שיר של הביטלס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סשה..
