לא עידכנתי הרבה זמן.

אין לי מצב רוח לזה.

ממש לא.

אין לי מצב רוח לכלום האמת, והדברים היחידים שאני עושה קשורים בלימודים.

כשאין לי שיעורים , אני פשוט מתבטלת. ישנה או חושבת שעות.

זה היה השבוע הכי ארוך בחיים שלי.

אני מתגעגעת אליך נורא.

אני פשוט לא מאמינה שאתה לא פה. אני לא יכולה לקלוט את זה. זה לא נתפס. ושוב כל הרגשות האלה צפים ועולים.

אני לא אוהבת שכולם אומרים "משתתף בצערך" . זה הדבר הכי רשמי שאפשר להגיד. ואם הם רק יכלו לקחת קצת מהצער שלי אליהם...

וכל דבר מזכיר לי אותך.

אני רואה מישהו נושא אלונקה, זה מזכיר לי את האלונקה ששמו אותך עליה.

אני רואה מישהו נושא גלגל אפילו , וזה מזכיר לי את הזרים שהניחו על הקבר שלך.

אין יום שאני לא בוכה.

ואתה יודע כמה אני כותבת לך.

הנה, אפילו פה, שאני כותבת בעצם לקוראים שלי , אני כותבת לך, ודי מתעלמת מהם.

כולם מדברים עליך בלשון עבר, וזה נורא מציק.

ולפעמים אנשים יושבים בכסא שלך וזה מפריע לי.

ומדי פעם שאני בבית שלך, בשבעה , אני מדמיינת אותך פה ושם.

אני רואה מישהו מהגב ואני באה אליו כי אני חושבת שזה אתה .

אני רואה מישהו הולך בכבדות ובאיטיות ואני אומרת לעצמי -אני אלך לעזור לו. אבל זה לא אתה. אני לא באמת מבינה  שאתה לא תחזור.

ואתה כזה טוב. כי אתה ראית שאני במצוקה בגלל שאני עצובה שלא נפרדתי ממך.

ואתה באת להיפרד ממני. ועשית כאילו כלום לא קרה, וכאילו אני הולכת לראות אותך כל יום.

אבל לא חזרת. ואני מתגעגעת.

אבל סבלת הרבה. ומגיע לך לנוח סוף סוף.

לחשוב שעוד היית צריך ללכת עוד לפני שנולדתי. ושרדת עד עכשיו.

הנשמה שלך מדהימה. כמה  מצוות ומעשים טובים עשית.

אז למה היית  צריך את כל הסבל הזה ?

אני אוהבת אותך סבא.

כבר קמנו מהשבעה ואני מצטערת על זה.

כי עכשיו זה אומר שכבר עבר שבוע בלעדיך.

מצטערת , כל האנשים שלא סיפרתי להם.

פשוט קשה לי להגיד את זה בלי לבכות.

קשה לי בכלל להגיד את המילה הזאת.