דברים שרציתי לזכור

מובן שיש לי מה לעשות בלי אינטרנט. שהרי כבר שנים שלא פשוט ישבתי מול קובץ ריק בוורד וכתבתי, שפכתי את ליבי אליו. והלב שלי בתקופה האחרונה גדול וגדוש מאי פעם. מוזר. בהתחשב בנסיבות, הוא אמור היה לנסות להתכווץ עד היעלמות.

לפעמים אני חושבת שזה לא הוגן לבקש מאיבר קטן כל כך להכיל כמות עצומה כזו של חומר. כי האהבה היא חומר. כן, חומר שופע, מבעבע, נוזלי וגז ומוצק, שוקע ומתפשט ומתערבל. היא בכל הגוף נוגעת, עוברת איבר אחר איבר, כל נים וגיד טועמים ממנה. לפעמים בהתכווצות שרירים אני מרגישה את האהבה שלי; לפעמים, בריכוז, היא מרפרפת על הלחי.

אתמול לא יצאת לי מהראש לרגע. תמיד את בתוכי, זורמת בדרכי הנשימה, אבל אתמול היית עצם זר, הגוף שלי כמו ניסה להרחיק אותך ממנו. רמת הקרבה הייתה בלתי נסבלת. ישבת לי מתחת לשחלות, בתוך חלל הפה, בבלוטות הטעם. לא יכולתי להתעלם, או לדמיין אותך נוגעת בי. יכולתי רק להתמכר לעייפות הזו, לרוח הנכאות. לשבת בכיתה ולנסות שלא לבכות, לזגג עיניים אל מול המבחן, להתייאש מחוסר היכולת להתרכז. גירשתי אותך מהמחשבות הלבנות שלי, המתוקות.

זו וודאי הבעיה האמיתית. המוח שלי לא באמת מקבל את העובדה שאנחנו לא ביחד.

שאת לא נופלת אל תוך הידיים שלי בבוקר, בערגת אין קץ; שאני לא מנשקת לך על האף ומלטפת ומלטפת; שאנחנו לא נוגעות ומנשקות, מתערבבות ומתגלגלות האחת בשניה, בפראות מה, בעדנה.

גם הגוף שלי לא מוכן לקבל. 8/10/06. כמה עצוב. עוד מעט כבר חצי שנה שלא נגעתי בך, שלא הרגשת אותי. את מתגעגעת? לפעמים את מדמיינת את הידיים שלי עוברות על גופך, קוראות את התווים העדינים שלך, פורטות לאט לאט ומהר ובכח? גם הלשון קוראת ואני נושכת וקורעת ממך חלקים ישנים ששכחת שהיו, חושפת את העור הרגיש למגע. הננגע. המרגיש. ככה אני מדמיינת. תמיד מציירת אותי מקשקשת אותך. כמו ביצה מקושקשת, מעבירה אותך על דעתך, מבפנים.

מתגעגעת אלינו כל כך.