לפעמים אני חושבת על כמה הכל חסר טעם, משונה אבל אלו לא אותן מחשבות שהיו תוקפות אותי בימים של הדיכאון ושל ההתאבדות. אלו מחשבות מזן אחר לגמרי, כאילו הן הכי ריאליסטיות שאפשר, פשוט מאוד - החיים מחורבנים וככה זה, יש אושר פה ושם אבל הוא מין.. יבש, אחר, לא כמו פעם, כשעוד הייתה תקווה להתחלה חדשה ולהרגשה אחרת, כבר למדתי להבין ולהפנים, העבר שלי לנצח ישאר העבר שלי לא משנה כמה אנסה למחוק אותו כאילו לא היה, מה שאומר שבן אדם עליז וקופצני אני לא אהיה, כי הורידו אותי לתחתית יותר מדיי פעמים כשניסיתי להיות כזו, ובן אדם בדיכאון טוטאלי אני גם לא אהיה, כי זו התחתית שממנה מאוד מאוד קשה לחזור, אני באמצע, בשלב ביניים שאין לי מושג לאן יוביל אותי.

את היום ביליתי בבית, כמו כל יום שבו אני לא מתקשרת לאנשים שאני מכירה כדי שיבדרו אותי או נכנסת למחשב כדי לדבר עם אנשים שאני מעמידה פנים שהם חברים שלי, רק כי ניהלתי איתם "שיחות נפש עמוקות" עד השעות הקטנות של הלילה, כבר עצוב לי, עצוב לי על עצמי ועל איך שכל השנים במקום המקולל הזה גרמו לי לבזבז את עצמי, את הכשרונות שלי ואת הבריאות שלי, הכל ירד לטימיון. פעם כעסתי, עכשיו כבר לא אכפת לי מספיק. היי, אולי אני אעשה עוד איזה ניסיון עוד כמה שנים, למה לעזאזאל לא, כולם מתים מתישהו.

מוזר, אם הייתי קוראת את כל הרשומות שלי מהצד הייתי בטוחה שמי שכתב אותן הוא בן אדם מלנכולי שזקוק לטיפול מיידי, כי הרי אני יודעת שהחיים יפים ושהם יכולים לספק רגעים יפייפיים כמו שהם יכולים לספק רגעים מכאיבים עד טירוף, אני ריאליסטית, מכל בחינה אפשרית, חוץ מכשאני כותבת או טסה למקומות אחרים בדימיון שלי, כמו הפנטזיות שלי על להיות על במה מול אלפי אנשים ולשיר את השירים שלי עם הלהקה שלי שאני אוהבת עד כאב, ולשמוע איך האנשים בקהל מזמרים את המילים לשירים שלי כאילו הן היו ההמנון הלאומי. וכואב לי, כל כך כואב לי שכל השנים האלו כאן גרמו לי לא לפתח את עצמי ולהישאר בינונית  דבר שכל החיים חששתי ממנו, כי אני יודעת שאני יכולה לכל כך הרבה יותר, יש בי כל כך הרבה כישרון גולמי ואני יודעת בביטחון מלא שחוכמה לא חסרה לי, ראיתי איך אני משפיעה על אנשים וראיתי כמה קידמתי אותם, אני לא טיפשה ובזה אין לי ספק. אבל הבדידות פה וחסר חמור בעזרה גרמו להכל לשקוע, להיעלם, כאילו אני עוד אחת שכל מה שהיא רוצה זה להקים משפחה, ללמוד טיפה ולחיות בשיגרה ולתרום למפעל הקפיטליסטי לפמפם מדי יום, אבל אני לא כזו, אני אחרת, כל מה שרציתי בחיים שלי זה לתרום לחיים של אחרים ולעשות שינוי כלשהו, שינוי שבזכותו יזכרו אותי, בין אם זה במוסיקה (הדבר שתמיד רציתי) ובין אם זה בתחומים אחרים, אני יודעת שאני יכולה, או שיותר נכון יכולתי, לפני שהחיים האלו הוציאו את האוויר ממני.

אני מתגעגעת לזאפה, הוא תמיד ידע לעודד אותי, אפילו אם הייתי מתקשרת אליו ב3 לפנות בוקר הוא היה עונה ומנהל איתי שיחות נפש עד הבוקר רק כדי שאוכל ללכת לישון רגועה. הוא החבר הכי טוב שלי ואני חושבת שאני תמיד אוהב אותו, דווקא בגלל שהמתח המיני התפוגג לפני שנים ספורות אני מרגישה בנוח לידו והכי נאהבת שבעולם, כי אין לו אינטרס ממני והוא רואה בי כחברה טובה ולא כמישהי שהוא הולך להכניס למיטה מתישהו, כי אנחנו הרבה יותר מעבר לכך.

גם לפני כמה ימים תקרית מביכה קרתה ובה בייבי הפתיע אותי ובא אליי בצהריים, כמובן שהוא לא ידע שהחבר הכי טוב שלו שכעת החבר הכי טוב שלי (לסירוגין..) נשאר לישון אצלי בבית, כלומר, היו מעורבים "קצת" כימקלים בלילה שלפני כן ואני והוא נרדמנו, לא קרה כלום כמובן כי אנחנו חברים אפלטוניים לחלוטין אבל נרדמנו באותה המיטה, ומובן מאליו שבייבי לא יודע על כל עניין החברות בנינו, כמה אפלטונית שתהיה, זה עדיין לא בסדר לקחת לחבר שלך את החבר הכי טוב שלו, כך שהוא בא בבוקר והייתי צריכה להמציא לו תירוץ מטומטם. אני שונאת להיות ככה איתו, שונאת לשקר, זאת לא מי שאני. תמיד אמרתי את האמת לא משנה כמה היא קשה או נוקבת, כי לדעתי יחסים צריכים להתבסס על כנות. ובולשיט מי שאומר ש"יחסים שמבוססים על שקרים ובגידות לא יכולים להתקיים" כי אלו היחסים שמתקיימים הכי טוב, הרי שכולנו רוצים להאמין שבן/בת הזוג שלנו מושלם/ת, ישנה הרבה יותר נחת בידיעה שאין שום דבר מקומם בבן הזוג שלך, לא כך? אני מאמינה שבסוף הוא יעלה על אחד מהמעשים האלו שלי, למרות שאני לא מהטיפוסים הבוגדים, ויתמלא בזעם. אבל זאת הבעיה שלו, אם אתה מעדיף להפנות את המבט שלך הצידה במקום להיישיר אותו אל הבן אדם שאתה טוען שאתה מאוהב בו, אז אל תצפה לגלות פגמים וטעויות.

בא לי לצעוק מתסכול, כבר לא יכולה להיות פה. לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק.