לאחר הירהורים רבים בנושא הבנתי לבסוף למה העפתי את הקטין. המסקנה הנכספת היא - הוא נקבה, פוסי, חלשלוש (איך שתרצו לקרוא לזה). וכמו שחבר טוב אמר, אלימות היא הדרך הכבוד הוא הפיתרון.

אז לאחר פריקת עצבים קלה, אספר את הסיבה שבגללה העפתי את האידיוט האחרון (להלן;הקטין).

היה זה ליל שישי,ובו התכוונו לצאת למסיבה בבית פרטי של עוד אחת מחברותייה של החברה הנוכית של האקס. עוד ליל שישי מני רבים שבהם ידעתי שאאלץ לשבת ולצפות בקטין מפהק ללא הפסקה או לצפות בו בעודו מעלה הצגה שלמה שלא הייתה מביישת את שחקני "הקאמרי" ובהצגה זו הוא הבחור הכי מסטול ושיכור בחבורה, למרות שהוא שתה די מעט (יחסית לאחרים) ועישן מאוד מעט (או לא בכלל), יכולנו להגיד שהוא מושפע מדברים אלו יותר במהירות אבל זהו יהיה שקר תמים שכן הקטין המדובר פשוט אוהב להיות "חלק מהחבורה", "שחקן קבוצתי", או במילים הרבה יותר פשוטות "אני קטין אבל מתנהג כאילו אני לא כי זה מגניב ואני מרגיש מקובל ככה". וסטארדסט הנכבדה שונאת הצגות, שחקנים ובעיקר פוזרים שחושבים שלהרשים אותי יניב תוצאות ממשיות.

ניסיתי במשך מספר דקות שנדמו לי כמו נצח אך עברו במהירות האור, לחשוב למה הקטין מטיח בי האשמות זולות וכואבות אלו, אף סיפרתי לו על יציאותיי הקצרצרות בחצאי אמיתות עם המקריח (שעליו אכתוב בהרחבה בפוסט אחר) ואף על פגישתי עם האקס שעליו כתבתי בהרחבה בבלוג (גם, חצאי אמיתות ולא את כל האמת). כל אלו ויותר לא עזרו והקטין עדיין סירב להגיד לי למה הוא מטיח בי האשמות כוזבות אלו. לבסוף רשם לי, שורה אחרי שורה, "זכור לך את האירוע בבאר שסיפרת לי עליו, אך שיקרת לפי מה שאוזניי שמעו. את התמזמזת עם הימאי (שעליו אכתוב גם, בפוסט אחר)" וכך המשיך לפרטי פרטים כמו שאכן התרחש במציאות. לכן אני מסיקה מהעניין שמישהו שישב ממש לידנו סיפר לו את כל האירוע עד לפרט האחרון, כולל המסג'ים הגועליים שהימאי הביא לי.

ההאשמות המשיכו לזרום מידיו אל המקלדת ונשלחו היישר אליי, "את שרמוטה, זונה, זולה" ושלל קללות צבעוניות שלעולם לא האמנתי שיצאו מפיו המלאכי של הקטין. לאחר זמן מה לא יכולתי לסבול את מטח הגופרית הזה שנורה היישר אליי והתקשרתי אליו רק כדי להגיד לו שאם היו לו את הביצים להתקשר אליי או להגיד לי זאת פנים מול פנים הייתי מעריכה אותו אלפי מונים יותר, העובדה הניצחת שהוא העדיף להאמין למקור אחר מאשר מלי מנציחה את הטענה שלי, הקטין לנצח ישאר קטין המעדיף להפנות את מזגו החם אליי, כי כך בטוח שלא יעשה לו כל רע, ולנצח ימשיך לזלזל בכבודי ולא להגן עליו, לא במילים ולא במעשים. כל כך הרבה מחשבות חלפו בראשי באותם הרגעים אך הדבר היה בלתי נמנע, הוא שבר לי את הלב וריסק אותו למיליון חתיכות קטנות כמו שלא חשבתי שאף אחד יעז לעשות. המילים שלו עדיין מהדהדות לי בראש, "לא אכפת לי שאת בוכה, את בגדת באמון שלי. לא מגיע לך כלום." ואם אמשיך אחזור לפרוץ בבכי דבר שאני מנסה להמנע ממנו בשעות האחרונות.

לאחר השיחה עימו החלטתי בכל זאת לצאת, לא לפני שהתקשרתי לפחות שש פעמים למסכה (עוד חבר טוב שעליו אכתוב בהרחבה בפוסט אחר, בקצרה, התעוררתי יום אחד מסיוט על הידיד המדובר ובסיוט הוא לבש מסכה), לפרוטוקל, המסכה היה ידידו הטוב של הקטין עד לפני שפגש אותי ואז חל תפנית ביחסו אל הקטין, דבר שגרם לי לחוסר אמון משווע בו. המסכה היה מזועזע לשמוע את דבריו של הקטין והבטיח לי שלא הוא סיפר לו על התקרית בבאר. לבסוף החלטתי שאני יוצאת לפגוש את האקס ואשן אצל המסכה.

החלתי מתאפרת כדי להסתיר את זה שזה עתה בכיתי במשך שעה רצופה ללא הפסקה כשבת דודתי התקשרה אליי ואמרה לי לצאת החוצה (הטרמפ שלי לאקס). בדרך לאקס אחי הסתכל עליי במבט ששמור רק לגורים מוכים שהתייבשו בשמש יותר מדיי זמן קשורים בחבל באיזה כפר ערבי נטוש, בת דודתי ציינה שוב ושוב לאורך כל הדרך ש"הוא לא שווה את הדמעות שלך, סתם חתיכת אידיוט" ואני מילמלתי כל העת "את צודקת.. את צודקת.. " לבסוף הגעתי לפגוש את האקס והוא חיבק אותי ואמר לי לא לבכות, זכות ששמורה רק לאקסים שכשאת איתם לא יודעים איך להתנהג איתך וכשאת ידידה שלהם את פתאום רואה אותם באור אחר לגמרי. הגענו למסיבה, היה משעמם והזמן עבר די מהר, אולי זה לאור העובדה שהייתי מלאה בכימכלים מכל זן אפשרי שהיה מצוי בסביבה. לבסוף המסכה, אני, חברו, האקס המדובר והימאי החלנו בדרכנו הבייתה וביליתי את הלילה עם המסכה כשאני ישנה כמו תינוקת.

בבוקר למחרת קמתי ושלוש הודעות טקסט חיכו לי בסבלנות על צד הפלאפון. האחת הייתה מאימי, ושתי האחרות היו מהקטין הגורס כי הוא מצטער ודבריו נאמרו מכעס ולא מכוונה לפגוע. מיותר לציין שלא טרחתי לענות ורק כשחזרתי הבייתה גיליתי הודעה על צג המחשב ממנו השואלת "ראית את ההודעות?" עניתי לו בקצרה שכן, ושאר השאלות ממנו נענו בחוסר חשק משווע, כראוי להן.

הקטין אזר את האומץ ולבסוף התקשר אליי, הטחתי בו האשמות והשתדלתי לשמור על טון קולי רגוע ויציב, חלק מהשיחה התנהל באופן קר לחלוטין ובלי מאמצים מצידי. נתתי לו לדבר ולבסוף התחלנו לריב כצפוי, ברגע מסויים הוא אמר את המשפט שנחקק לי במוח "אני אוהבת אותך.. למה את לא מבינה את זה.. אני אוהב אותך את החיים שלי.. עכשיו את לוקחת ממני את החיים שלי" והדרך שבה קולו נשבר ויכולתי לשמוע את הדמעות ואת הכאב הבוקע מגרונו, גרמו לי להישבר גם כן וגם אני החלתי מתייפחת ואומרת לו בטון מתחנן וכואב "למה עשית את זה? למה הרסת כל מה שהיה בינינו?" והוא אמר שדבריו נאמרו בלהט הרגע, מכעס ולא מכוונות זדון, כלומר, הוא דיבר לפני שחשב.

הוא ביקש שאסלח לו, התחנן יותר נכון. לאורך השיחה התחלתי להבין למה אני לא משתפת פעולה, למה אני לא מסכימה לסלוח לו על כך שהתפרץ ואז זה היכה בי - הוא היה צריך להגן עליי ולא להאמין למילים אחרות חוץ משלי. הוא היה צריך להשתיק את האדם שדיבר עליי ולהגן על כבודי. וכן, אני מבינה שאנחנו במאה ה21 ולא במאה ה19 עם אבירים ונסיכים, אבל כבוד הוא דבר בסיסי עבורי ולא משהו שאוכל "להחליק מתחת לשטיח". הוא זילזל בי, המעיט בערכי ורמס את שארית הכבוד שעוד נותרה לי אליו.

שיחת הטלפון הסתיימה מהצד שלי, כשהבנתי שאני לא יכולה יותר ללכת עם הראש בקיר ולפגוע בעצמי ככה, ואמרתי לו שאני לא מסוגלת לשמוע אותו יותר וניתקתי לו.

העניין קרה ממש לא מזמן, אני עדיין יושבת בבית ממררת בבכי ומנסה לצחוק מדי פעם מתוכניות טיפשיות בטלויזיה שנועדו להעביר את הלילות הלבנים שאני עוברת מאז שהוא אמר לי את כל זה. הוא מת בשבילי, הבחור שהיה בנופש המשותף שלנו ימשיך לחיות בלב שלי לנצח אבל הוא אדם אחר עבורי כעת.

לא עוברת שנייה שאני לא חושבת עליו או מתגעגעת אליו, אך רק המחשבה על לגעת בו מעבירה בי חלחלה איומה כי אני נזכרת במילים האלו שהוא הטיח בי ובאיך שהוא סירב להאמין לי והלך למקור אחר, כניראה יותר אמין עבורו, כדי להיות שקט עם עצמו.

אני מקווה שאוכל לשכוח ממנו בבוא הזמן, להוציא את החלל הזה שנפער לי בלב מאיפה שהוא היה. מקווה שאוכל לקרוא את השורות האלו ולצחוק בעתיד על כמה טיפשה הייתי וכמה זה לא מזיז לי עכשיו.

ימים יגידו.

summers gone and so is he.