| 3/2008
ms. lonely ואקסים חרמנים
אני בודדה. כן, מצבם של חציים מהאנשים בפלנטה ואני ממררת על מר גורלי, ובעוד חבריי מתייחסים לזוגיות שלהם כבדרך אגב, כמשהו שגרתי, אני רואה אותם ולראשונה בחיי עולות דמעות בעיניים, אני מרגישה איך אני רוצה את הקירבה הזו, וכבר לא רוצה להתפשר על פחות.
כך קרה שכשהלכתי כבדרך אגביות לאקס שחזר לביקור מולדת, פינטזתי לעצמי על איך זה יהיה להעביר לו שוב ידיים בשיער, או לחבק אותו, אבל סילקתי את המחשבה מיידית מהראש שלי והגעתי לשם נטולת אפיל מכל סוג שהוא. ניגנו ועבדנו על שירים שהוא ביקש ממני עזרה בהם כדי לחזור ללהקה שלו עם משהו חדש ושנון, העבודה הייתה קצרה והרגשתי מעט כמו לפני שנתיים, האמת היא שאפילו אז ידעתי שלא יצא מהקשר הזה כלום. דיברנו וקישקשנו ובשלב מסויים היינו שנינו על המיטה, אני יושבת והוא שוכב וראינו סרט כלשהו, הוא עשה את התרגיל הידוע "אני אציק לך ואדגדג אותך ואז אחבק אותך" כמו כל גבר שאין לו באמת כוח להשקיע אנרגיות בבחורה שלידו, כי היא הייתה כבר שלו פעם. אני זרמתי עם הסיטואציה וכשהייתי מעליו, עוד לפני שהתנשקנו, אמרתי לו שיש לו חברה ושזה לא בסדר. כמובן שלא היה אכפת לי מהעובדה שיש לו חברה, אף פעם לא אכפת לי, כל עוד אני לא מכירה את הבחורה העניין לא נוגע לי וכל עוד הבחור מפעיל את שיקול הדעת שלו ומטה את המאזניים כלפיי, אני מאמינה שזו ההלוויה שלו. הוא אמר לי שהיא כרגע בקצה השני של העולם ואני אמרתי "עדיין, יש לך חברה". ירדתי ממנו ולא גיליתי לו אף לרגע את האמת, רחמים או וויכוחים סתמיים הם לא משהו שאני זקוקה להם כעת. האמת לאמיתה היא, שפשוט מאסתי בסטוצים, ב"אגביות" שכזו, אני רוצה בחור שיסתכל לי בעיניים ויכבד אותי, וכשאני אגיע איתו לסיטואציה מינית הוא ידע איך להתנהג איתי, כי הוא כבר מכיר כמה צדדים שונים באופי שלי, ולא רק את זה שאני בוחרת כחזות חיצונית. אני לא רוצה "להשתעשע", הוא אמר "אנחנו לא עושים כלום, רק משתעשעים קצת", והשורה הזו שברה לי את הלב. אני לא רוצה להיות מישהי ש"משתעשעים איתה", אני רוצה להיות מישהי שרוצים בה, שהנוכחות שלה קריטית, ומשמעותית. ידעתי שאם אלך הדבר לא יהווה חשיבות כלפיו, או כלפיי, וקצת בכיתי מבפנים.
היום שלחתי לו אס אמ אס, מי יודע, אולי גם אני יכולה להיות שטחית לרגע. הוא לא ענה, וגרוע מכך, כשחזרתי ראיתי שהוא העלה לפרופיל שלו תמונה שבה הוא והחברה שלו מתנשקים, נשיקה כזו "אגבית", עם קמצוץ אושר. מתכון בטוח לחיוך שכזה. אני נמנעת מליצור איתו קשר מאז, אין סיבה מוצדקת להשפלה.
האקס עליו מיררתי בבכי בין שורות הבלוג האלו, כעת לא מדבר עימי, ונוכחותי כבר לא מייצרת אצלו שום סוג של התרגשות, אולי של בחילה משום מה. למען האמת כבר ממזמן המשכתי הלאה והאהבה שלי קיימת כלפי אדם שלא קיים יותר, הילד שהוא נהג להיות כבר נמחק מן העולם ובמקומו הגיע טמבל יומרני שנוהג להאדיר את עצמו בנוכחותי, ולספר סיפורים משעממים על דמעות בו הוא בטוח שלא התגברתי עליו, ושהקריאות שלי כלפיו הן לא קריאות של ידידות, אלא של אהבה נכזבת שהוא לא רוצה לספק לי, בפעם האחרונה כשהוא ביים לי מיני סצנה שלא תבייש את אלמודובר, (אך לא במיניות אלא בדרמטיות) הסתכלתי עליו במעין מבט תוהה שאותו כמובן פירש שמבט מתחנן לאהבה, רציתי שילך כדי שאחזור לאבדון הפרטי שלי, לחיפוש העצמי שלי, לחור השחור הזה.
ועכשיו אני בוכה, על תקוות אבודות, על חלומות שבורים, על סיוטים מצמררים, ויותר מכל, על השינאה העצמית העזה הזו שמסרבת לעזוב אותי. ג'אף באקלי עוזר לי בנתיים, מי אמר שצריך גברים כשיש מוסיקה דכאונית שתייצר את אותו שיברון הלב? 
הקול שלו מעביר בי גלים של חשמל ואני מוצאת בעצמי.. אפס תקווה, מאה אחוז פחד שאוחז בי מבפנים, לא יודעת איך לגרום לו לעזוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
