(כן, לא מצאתי משו יותר טוב.)

אני יכולה לכתוב על זה הרבה, באמת. אבל אני מעדיפה להיות קיטשית ולהגיד שאי אפשר לתאר את זה.

ובאמת אי אפשר.

במיוחד אני, שלא הייתי, לא ראיתי, לא הרגשתי, רק שמעתי.

ממקורות אחרים, שאפילו לא קשורים אלי. רק סיפורים.

ורק דמיון, של איך, איך זה באמת היה.

ורק שאלה, שאלה אחת.

"בלתי אפשרי לתאר את השואה, אבל יהיה זה חטא לא לנסות".

אני יעבור עכשיו למשו אחר, שלא קשור, וגם לא ממש רלוונטי, אבל אני פשוט חייבת.

חייבת להגיד(לעצמי, כן? הרי זה הבלוג שלי)שאני מאוכזבת. מאוד. מעצמי.

תמיד עשיתי את זה, אבל בצחוק, בהרגשה של כיף וצחוקים, ובכלל, רק סתם.

זה לא היה רק סתם, וזה לא היה צחוק.

זה היה אחר לגמרי. זה לא היה בשביל כיף או משו כזה, זה היה דבר אחר.

ולשני, אני נשבעתי.

הבטחתי לעצמי ונשבעתי שאני באמת לא יעשה את זה.

לא חשבתי שאני יגיע לזה, לא רציתי.

ועוד בכלל, זה לגמרי נשבעתי לעצמי שזה בחיים בחיים לא יקרה ושאני לא יעשה דבר כזה.

אבל עשיתי, ואני כ'כ מאוכזבת, כ'כ.

זה לא היה סתם, משו קורה איתי.

משו עובר אליי בזמן האחרון, רק בגלל זה זה קרה. הייתי חייבת.

חייבת. אבל למה?

מה יש לי? אני כבר לא מכירה את עצמי. זאת לא אני.

אני בחיים לא הייתי עושה את זה. אבל עשיתי, ואי אפשר להחזיר תגלגל לאחור.

מאוכזבת, מאוד.

"שנייה אחת כדי לעשות משו, וכל החיים כדי להצטער על זה". (לה, זה לא כזה..)

יש סמינר, כ'כ רוצה.. וגם רוק העצמאות, שהולך להיות נורא נורא כיף..(לעשות? פעם אחרת)

אחווה 25, (בלי שום קשר לזה שאני מתה עליכם) אנחנו מתכננים לעשות מפגש באחד מהימים שיש שביתה ואז נתכנן תחולצות.. אז גם מפגש יהיה..

ומה עוד יהיה?. יום הולדת לאסתר, מזל טוב(קבלי נשיקה וירטואלית עד שאני אראה אותך).

אלו התוכניות לשבוע הבא..

ונראה לי שפה סיימנו.. כי אין לי עוד מה לכתוב..

ואני שמה לב שהבלוג הזה נהיה ממש חלק גדול. אני כותבת הרבה. חלק מכם אולי יקראו לזה חפירה, אני קוראת לזה החיים שלי. אבל זה הקטע בבלוג לא? כן.. נראה לי.

*עם כל כך הרבה תקוות, איך אפשר לשכוח?*

להתראות;] (כן, הרשתי לעצמי.)