וזה לא מהרגלים שלי.
אז כן, החלטתי שבא לי עדכון, מה תעשו?!
לא באמת, מה בא לכם לעשות?
לי מאוד בא לעוף מפה כבר.
ומפה אני מתכוונת מפה, כןכן.
אני אפילו לא שואלת את עצמי אם זה יהיה שווה את זה.
כי אני יודעת שכן.
זה לא מה שאני באמת רוצה.
זה לא.
בטח ובטח שלא מה שרוצים שאני אעשה.
עם זה אני בכלל לא מתווכחת, כי פשוט אני מצב שאני אעשה את זה.
זה מעולה, באמת, ואני ממליצה לכולם.
כי זה כדי, ושווה.
אבל בתכלס, על מי אני עובדת?
על עצמי, זה מה שבטוח.
לא טוב לי, לא מתאים לי, לא כיף לי, לא הולך לי.
יש לי את כל הסיבות הנכונות והמוטועות כדי לא להיות פה.
אבל אולי הסיבות האלו בעצם סתם תירוצים?
ואולי אני לא רוצה תמסלול הזה כדי סתם לסבך ת'צמי?
מה שאני יודעת זה שאני רוצה את זה.
כמה שזה מסובך וכמה שזה קשה.
כוסרבק, למה בכלל הגעתי לזה?
הייתי צריכה לחשוב יותר טוב על כל הקטע הזה עם המטריה.
ואתה, אתה.
אדיוטי שכזה. אכזרי.
ואני, מה אני בעצם בכל הסיפור הזה?
בוא אני אגיד לך.
אני בובה, כן, בובה.
וכל הסיפור הזה בעצם, רק משחק. הצגה.
אתה הבוס פה, הבמאי, אתה המנהל.
בשבילך זה סתם, למשוך ת'הצגה המסריחה הזאת כמה שיותר.
ואותי, אותי להשאיר תלויה על חוט.
רק מחכה שכל ההצגה שלך תסתיים, והמסך המחורבן הזה ירד.
אז בוא ואני אספר לך עוד משהו, זה כואב.
וחוץ מזה, מה הקטע שלך בכלל?
למה סתם? כדי ליצור מתח?
מה הבעיה פשוט להגיד לי לא? למה אני צריכה לחכות?
למה אני צריכה לבזבז ימים שלמים במחשבה על מה יקרה אם.
ואז בכלל, אתה בא ואומר שיש לך מסקנה, אז אני מחכה עוד,
ועוד, ועוד.
וזה ממשיך לכאוב.
ואתה, הדבר היחידי שאני חושבת עליו.
על מה תגיד. ואני בטוחה שאותך זה בכלל לא מעניין, ואתה לא חושב על זה.
כי אתה רק רוצה לספר לי תסיבות למה לא.
כי אין מצב שתגיד כן.
הרי, למה?
למה לך להגיד כן?
זה לא שתרוויח משהו.
הפעם, נראה לי שבפעם הראשונה, אני באמת חושבת,
שאשכרה יצאתי אפס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
