קודם כל, שלומות אחרי הרבה מאוד זמן שבו הבלוג היה מוזנח, לא מעודכן ועומד בצד מתמלא באבק. אמרתי לעצמי שאני לא אחזור לכתוב בגלל שכבר לא היה לי על מה אבל עכשיו יש... ודיי התגעגעתי לזה... חוץ מזה, המקדלת דיי יצאה משימוש, וחבל (גנים פולניים מתפרצים).

לאחר שהזלנו דמעה, יש לי סוף סוף נושא לדבר עליו והוא שבזמן האחרון בלי לשים לב, אני רוקמת לי כל מני תחבולות ומזימות כדי שאנשים מסוימים לא יגלו מעשים מסוימים שאני עושה.

היום, כשעמדתי מתנשפת מאחורי קיר לבנים ענק והתחבאתי הגעתי למסקנה הזאת.

ממה נתחיל? מזה שיום חמישי זה היום הכי מיותר בשבוע. זה יום שכבר כולם עושים טובה שהם הולכים לבית ספר/צומת/בניין הייטק רק כדי לסיים את השבוע הזה כבר כשהם  להוטים ומצפים שיגיע כבר סוף השבוע. גם לי לא היה כוח ללכת לבית ספר, אבל הלכתי. לא היה לי כוח לחיות באותו יום, אבל חייתי איכשהו ככה על רגל אחת מבלי לשים לב יותר מדיי לפרטים אבל עד גבול מסוים. לא יכולתי פשוט להישאר דקה נוספת בבצפר בערך בסביבות 12 וחצי והחלטתי שב1 ועשרה (הזמן שבו מותר להבריז מבלי לטפס על גדרות ולפזז על חומות, פשוט לצאת מהשער) אני יוצאת והולכת הביתה.

והלכתי, והלכתי, והלכתי... כי בשעות האלה (1 עד 3) האוטובוס לא עובר, בד"כ. הוא במין הפסקת פיפי או כל תירוץ אחר רק לא להגיע, וזה לוקח למסכן שעתיים להטיל את מימיו. כבר ידעתי שאני אצטרך ללכת ברגל למרות שהייתה שנייה שבה הייתי בטוחה שיש לי כסף קטן למונית אבל בסוף היה רק שטר של 50, ואני לא סומכת על נהגי מוניות אז החלטתי בסוף ללכת ברגל. ממש חציתי את לוד לרוחב (סטייל חציית ים סוף).

ואז הלכתי לחברתי כי לא רציתי להגיע הביתה ממש מוקדם פתאום (וכאן המוח הקרימינלי שלי מתחיל לעבוד) והחלטתי להישאר אצלה עד 4 (עד הרגע שבו האוטובוס עוצר ליד התחנה שבה אני אמורה לרדת) וככה אני אגיע הביתה בדיוק כמו בשעה הרגילה שבה אני חוזרת מהבית ספר.

העברתי את הזמן בנעימים אצל חברה שלי ואז הגיעה השעה המיוחלת. בשעה חמישה ל-4 וסבתא שלי מתקשרת לשאול איפה אני.

כאן התחלתי להילחץ כי היא הייתה עלולה לשמוע שאני בבית, במקום סגור אבל מ-ז-ל שהיו רעשים ברקע כי אימא של חברה שלי ניקתה אז זה יצר אפקט של מכוניות מבחוץ (כן, בלוד המכוניות עושות המון רעש כי כל מני ערסוותים כבדים שמים מזרחית על פול ווליום) והיא לא חשדה.

אמרתי לה שאני בדרך ויצאתי מהר למטה כשאני כמעט נופלת במדרגות (קומה רביעית ללא מעלית עם תיק על הגב), בחושך עד שהגעתי למטה. טיפסתי על הגדר, בעצם 2 גדרות כדי לעבור לחצר של הבניין השני ומשם עברתי עוד גדר ורצתי לבניין שלי כדי לראות אם סבתא שלי עומדת שם ומחכה לאחותי.

היא עמדה שם.

החלטתי אז להתגנב אל מאחורי הבניין ולעשות היקוף ענק שבו אני אהיה במרחק מספיק רב כדי לעבור את הכביש מבלי שסבתא שלי תשים לב וככה אני אוכל להתגנב בשקט לתחנה וללכת הביתה.

וזה מה שעשיתי. כשהייתי כבר בצד השני, מאחורי חומת הלבנים כשכולי מתנשפת כמו אחרי אקט מיני וסוער היא שוב התקשרה ושאלה איפה אני. "אני בדרך.." ואז גוועלד. התוודעתי לזה שהאוטובוס עבר כבר ופספסתי את ההזדמנות שלי לחכות שהוא יעבור ואז להתגנב ככה אז חשבתי במהירות על דרך חלופית. פתאום הומצאה הנורה אצלי בראש ואמרתי לה שפספסתי את האוטובוס והלכתי ברגל ולקחתי מונית מהקניון וניסיתי להישמע הכי אמינה שיש.  היא האמינה וככה חיכיתי עד שאחותי הגיעה והן עלו הביתה ואז גם אני הגעתי הביתה עם רגליים כואבות במיוחד כי ככה זה שרצים והולכים כל כך הרבה עם וואנס.

סוף טוב הכל טוב וכולם חיו באושר וכושר עד עצם היום הזה.