יש לי חרא חברים. אחד אחד.
לאט לאט אני מתחילה להבין איך כל העסק הולך, ככל שאני הפוכת לאכפתית ודואגת לכולם כשרע להם ותמיד תמיד מארגנת חארטות רק כדי שלאנשים יהיה טוב, אנשים פחות פחות ישימו עלי.
פאקינג נמאס לי להיות הורדה רזיאל ז'קונט של כולם, הכל טוב ויפה כשמתקשרים אלי כרע ומכניסים אותי היישר לתוך הסיבוכים שלכם, הכל טוב ויפה שאני הופכת למארגנת אירועים פרטית כשמדובר בחברים שלי. הכל טוב ויפה שאנשים מציגים אותי בתור אחת שהיא חברה מאוד קרובה ללב. אבל בתחלס מה שקורה זה שלאנשים לא באמת אכפת מאחרים. בני האדם הם אגוצנטרים בטירוף וחוויתי את זה על בשרי לא מעט פעמים, מספר שלא ניתן לספור בכף יד אחד.. גם לא בשניים.
אני לא רואה אנשים שמסתכלים על סדר העדיפויות שלהם ורואים אותי, זה היה מקובל מאוד אם גם אני הייתי מחזירה באותו מטבע אבל מה קורה כשזה בדיוק ההפך?
אני באמת לא חושבת שאני מבקשת יותר מידי
סך הכל אני מצפה שחברים שלי ירימו אלי טלפון לפני טיסה לחו"ל כדי לשאול אם גם אני רוצה לבוא
סך הכל אני מצפה מחברים שלי לא לנהוג בי בזלזול כשהם כבר לא זקוקים לאוזן ולעצות שלי
סך הכל אני מצפה מקצת השקעה מצד החברים שלי כשמדובר בשמחות שלי
מישהו פעם שמע על תמורה? כי אני כן .. רק שאני לא זוכה לקבל אחת כזו
אני לא כועסת עכשיו על אף אחד ולא נוטרת טינה אני פשוט מאוכזבת. מאוכזבת מכולם שבזמן האחרון מרוכזים רק בעצמם ובמערכות יחסים שלהם. אני יודעת שאין לי שונאים , ושהטענות שלי פה הם ממש לא מוגזמות , פשוט קורה שכולם נופלים אחד אחרי השני, כבר אין על מי לסמוך, אין עם מי לשמוח ואין עם מי לדבר.
פשוט אחד אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
