הגעתי למן מסקנה (די ברורה) שכזו, שבנות המין שלי, הן די חרא של עם.
כל כך הרבה תככים, מזימות, רכילויות... אני חושבת שהדבר די ידוע אבל לצערי אני נוטה להיווכח בזה שוב ושוב בדרך הקשה.
אני לא מלאכית בעצמי אבל אני מנסה איכשהו לתת הזדמנות נוספת לאלה שאני לא מצפה מהם למעשים טובים, בין אם אלה הבנות המדוברות או למשל כמו המפקד שלי, שלמרות שאני יודעת שיש ביקורת חשובה של אנשים מבחוץ בנושא של כוח אדם והוא כנראה בגלל זה מתנהג בצורה נחמדה אליי (כי זה די.. כאילו.. אף פעם לא קורה!) אבל פאק.. אולי הפעם הוא השתנה? אומנם הטמבל המדובר הוא בן 48 וכמו שידוע אי אפשר ללמד כלב ישן טריקים חדשים או משהו בסגנון הזה, אבל.. סתם מחשבה.
בכל מקרה, אני מנסה לא לחשוב מה באמת נכון או לא, כי אני לא אוכל לגלות את זה אלא אם כן אני אשכרה אושיב אותו לשיחה שאחריה הוא יוכל לשתות את הקפה המגעיל שלו ולתהות לעצמו שהחיילת שלו מפגרת ולגלגל עיניים בשקט במשרד העלוב שלו.
ועדיין, המצב של להיות בחדר עם 10 בנות בערך לא עושה לי טוב. אבל WHAT THE HECK - עוד ארבעה חודשים.
מנסה להתגבר על זה ועל כל המחלות המוזרות שבאות עם הצבא, אפילו המערכת החיסונית שלי מסכימה עם ההגיון הפשוט שלי שעדיף להשאר בבית או בכל מקום שלא מעלה לי את רמה הפיוזים לגבהים חדשים שלא חוויתי עד תחילת השירות שלי, מה כן, שלומדים לא מעט.
עד עכשיו אני תוהה אם להתגייס היה הדבר הנכון לעשות, הרי באותה מידה יכולתי ללכת לעשות שירות לאומי או פשוט להתחזות לדתייה כמו שרוב הבנות בשכבה שלנו שפתאום לבשו חצאיות ארוכות שמצאו בבויידם של אמא\ סבתא והצהירו כי הן מאוד דתיות.
הן כל כך דתיות שאני בלרינה.
אין לי טעם אפילו להתלונן יותר על הצבא.. הרי, כשאתה עושה קעקוע אתה נחשב כמי "שפגע ברכוש צה"ל", אבל כשאתה הולך לרופא שאומר שהכל בסדר אצלך ואתה כבר בשנה וחצי טיפולים וטרטורים בקשר למחלות שבחיים לא שמעת עליהם, אתה מתחיל לחשוב על ההגיון המדהים שגובל בתירוצים המופלאים שיש שם ואתה לא יכול שלהגיד לעצמך... למה לעזעזל התגייסתי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
