הרבה זמן לא הייתי כאן.
בכל פעם שרציתי לכתוב צץ משהו אחר והדברים הצטברו.
זה התחיל עם ההצגה 'הרטיטי את ליבי' שהייתה מעולה
המשיך עם מחזה האבסורד בדמות ערב ההצדעה ליצחק קלפטר בכוכב נולד שהייתה מחזה לא אנושי של התעללות בבן-אדם חולה לצורך הגדלת ההון של משפחת ירדני.
לאחר מכן היה הסיום המופתי של כוונות טובות. בזמנו כתבתי על זה.
הסדרה הסתיימה בלי סוף. אין סוף. לא לסכסוך ולא למעגל הדמים.
נודע לי כי מי שיזם או אולי אף מימן את התוכנית היה פורום המשפחות השכולות. ומי שהעיז להסתכל בעיניים אובייקטיביות בסדרה ראה שכולנו סובלים מהמצב שמכיל הרבה אשמים ומעט אפשרויות לפתור אותו.
שבוע אח"כ הייתי ב "היה או לא היה". מחזה אמיתי על סיפור אהבתם של אלכסנדר פן וחנה רובינא בצל המחלוקת של החדשנות של שלונסקי אל מול המורשת האירופאית של ביאליק.
אמנם ההצגה הייתה ארוכה באיזה חצי שעה יותר מדי אך כל הדמויות היו מקסימות. אני חושב שמה שהכי מדהים במחזה הזה שבניגוד להצגות ומחזות אחרים שאתה יכול רק לדמיין בראשך את הקשר למציאות, הרי שכאן חלק מהדמויות עוד חיות (אילנה רובינא, הבת המשותפת של אלכסנדר פן וחנה רובינא), עצם העובדה שהמחזה עוסק בעולם התיאטרון רק מגביר את תחושת העניין וההתלהבות.
גימיק נוסף שהיה הרבה יותר מגימיק, היה עיתון מיוחד דמוי התקופה (ארוך על נייר צהבהב), שלכאורה נכתב בתקופה ההיא אך למעשה מסכם את חמשת השנים שבהם עסק המחזה. הכתבות השונות ב"עיתון" היוו מקור מידע חשוב להצגה וממש השלים הרבה ידע למי שלא חי בתקופה הזו. (קולגה שלי לעבודה שראה את ההצגה סיפר לי שהוא זוכר את חנה רובינא יושבת בבית הקפה שמתואר בהצגה)
כמנהגי בקודש חזרתי הביתה והתחלתי לחקור ולקרוא חומרים רבים על אלכסנדר פן, חנה רובינא ובכלל התקופה ההיא. גילתי ולמדתי הרבה דברים אבל שניים מהם אני מבקש להביא כאן.
האחד הוא השיר וידוי פרי עטו של פן ששולב במחזה.
השני הוא צילום מסרטיית הערוץ הראשון בה נראית חנה רובינא בשנתה האחרונה לחייה שרה את "קרב יום", אותו מזמור ששרים בערב פסח. משום מה השיר הזה לא מצליח לצאת לי מהראש ואני מוצא עצמי שר אותו ומסתכל על הסרטון שוב ושוב.
אני מקווה שתיהנו.
וִדּוּי
מְעִילִי הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר,
לֵיל הַסְּתָו וּשְׂפָתַי הַלַּחוֹת מִנִּי גֶּשֶׁם -
כָּךְ רָאִיתָ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, הֲתִזְכֹּר?
וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם,
כִּי אֶהְיֶה בִּשְׁבִילְךָ כְּמוֹ לֶחֶם וָמַיִם
וּכְאֶל לֶחֶם וָמַיִם אֵלַי תַּחֲזֹר.
בְּעָנְיֵנוּ הַמַּר, בַּעֲבֹר אוֹתְךָ זַעַם,
גַּם לַמָּוֶת אַתָּה קִלַּלְתָּנִי לֹא פַּעַם,
וּכְתֵפַי הַקָּרוֹת רָעֲדוּ מִשִּׂמְחָה;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתְךָ בִּגְלָלִי בִּנְחֻשְׁתַּיִם
וְגַם אָז לְבָבִי לֹא יָסוּר מֵעִמְּךָ.
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
אֲבָל זְכֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת;
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
וְקִנֵּאתִי לְךָ וּבַחֹשֶךְ אָרַבְתִּי
וְשָׂנֵאתִי לְךָ וְעַד דֶּמַע אָהַבְתִּי
וּבֵיתֵנוּ שָׁמַם מֵחִיּוּךְ וּמִצְּחוֹק.
וּבְשׁוּבְךָ אֶל הַבַּיִת, מָרוּד כְּמוֹ כֶּלֶב,
עֶלְבּוֹנוֹת שֶׁל זָרִים בִּי נָקַמְתָּ פִּי אֶלֶף
וָאֵדַע כִּי חָשַׁבְתָּ עָלַי מֵרָחוֹק.
וּבַלַּיְלָה הַהוּא, עֵת הִטַּחְתָּ בַּדֶּלֶת
וְהָלַכְתָּ לָעַד וַאֲנִי נוֹשֵׂאת יֶלֶד,
רַק חָשַׁךְ אוֹר עֵינַי אַךְ לִבִּי לֹא נִשְׁבַּר;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁתָּשׁוּב עוֹד אֵלַי וְתִפֹּל עַל בִּרְכַּיִם
וַאֲנִי בְּפָנֶיךָ אַבִּיט וְאֹמַר:
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת
אֲבָל טוֹב שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת;
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
הֵן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַדֶּךָ
וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ
וַאֲנִי מְחַכָּה וּמְצַפָּה לְזִיווֹ;
הוּא יָבוֹא פִּתְאוֹמִי כְּגַרְזֶן עַל עֵץ יַעַר,
אוֹ יִקְרַב לְאִטּוֹ, בְּעִנּוּי וּבְצַעַר,
אֲבָל לֹא מִידֵי זָר - מִיָּדֶיךָ יָבוֹא.
וְגַם אָז לְבֵיתְךָ, בְּלֵיל שְׁכוֹל וְלֵיל עֹנִי,
בַּחֲלוֹם עוֹד אָשׁוּבָה, כְּסִילָה שֶׁכָּמוֹנִי,
וְאֹמַר: הִנֵּה בָּאתִי מִנְּדוֹד בִּשְׁבִילַי;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁאָבוֹא לְבֵיתְךָ בְּעָצְמֶךָ עֵינַיִם
עַד אֲשֶׁר יִשָּׂאוּךָ בַּדֶּרֶךְ אֵלַי.
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
אֲבָל עֵד לִי הָאֵל הַחוֹרֵץ גּוֹרָלוֹת:
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
והנה קישור לצילום הנדיר של חנה רובינא:
http://www.youtube.com/watch?v=gZ09nCZDUzg
בבלוג זה
בכל הבלוגים
