איש אחד התדפק על שער המלך, ואמר לו, תן לי ספינה. בבית של המלך היו עוד שערים רבים, אבל זה היה שער הבקשות. כיוון שהמלך בילה את כל זמנו בישיבה ליד שער התשורות (תשורות שהביאו לו, יש להבין), לכן בכל פעם ששמע מישהו דופק על שער הבקשות, היה מתעלם מנוכחותו, ורק כאשר הפך ההדהוד המתמשך של מקוש הברונזה לא רק פומבי אלא אף שערורייתי, והטריד את מנוכחת השכנים (האנשים התחילו להתלחש, איזה מין מלך יש לנו, שאפילו אינו עונה), רק אז היה מצווה על המזכיר-הראשון ללכת ולברר מה רוצה האיש, כי לא הייתה דרך להשתיק את העניין. אז היה המזכיר-הראשון קורא למזכיר-השני, שהיה קורא לשלישי, שהיה מצווה על העוזר-הראשון, וזה היה פוקד על השני, וכן הלאה וכן הלאה, עד שהיו מגיעים לאישה המנקה, וזו, כיוון שלא היה לה על מי לצוות, הייתה פותחת את שער הבקשות כדי טפח ושואלת מבעד לסדק, מה אתה רוצה. העותר היה אומר לשם מה בא, ואחר-כך היה מתמקם באחת מפינות השער וממתין שבקשתו תעשה את הדרך בכיוון ההפוך, מאיש לאיש, עד שתגיע אל המלך. והמלך, שהיה עסוק כתמיד בתשורות, היה משהה את התשובה, ולא היה זה סימן של-מה-בכך לדאגתו לרווחת עמו ולאושרו כשכבר היה מחליט לזמין חוות-דעת מנומקת בכתב מהמזכיר-הראשון, וזה, מיותר לומר, היה מעביר את ההזמנה למזכיר-השני, וזה לשלישי, בזה אחר זה, עד שחזרו לאיזה המנקה, שהייתה חורצת כן או לא, לפי הרוח הטובה או הרעה שנחה עליה.
מכל מקום, לא בדיוק כך התרחשו הדברים במקרה של האיש שביקש ספינה. כששאלה אותו האישה המנקה מבעד לפתח בשער, מה אתה רוצה, לא ביקש האיש תואר, אות כבוד, או פשוט כסף, כפי שכולם נהגו לבקש, אלא ענה, אני רוצה לדבר עם המלך, אבל אתה יודע שהמלך לא יכול לבוא, הוא יושב בשער התשורות, ענתה האישה, אז לכי לשם ותגידי שאני לא זז מכאן עד שהוא יבוא, אישית, לברר מה אני רוצה, השיב האיש והשתרע מלוא קומתו על המפתן, מתכסה בשמיכה מחמת הקור. להיכנס או לצאת, רק מעליו. אלא שזו הייתה בעיה עצומה, אם נביא בחשבון שבהתאם לתקנון השערים אפשר היה לטפל שם רק בפונה אחד בכל פעם, ואשר על כן, כל זמן שמישהו המתין לתשובה לא יכול היה אף-אחד אחר להתקרב כדי לשטוח את צרכיו או את שאיפותיו. במבט ראשון, מי שהיה אמור להרוויח מהסעיף הזה בתקנון היה המלך, שכן ככל שמעטים יותר היו האנשים שבאו להטרידו בקובלנות, נותרו לו זמן רב יותר, ומנוכה רבה יותר, לקבל את התשורות, להתבונן בהן ולשמור עליהן. אולם במבט שני, המלך היה עלול להפסיד, והרבה, כי מחאות הציבור, ששם לב שהתשובה מתמהמהת יותר מן המוצדק, היו מחריפות עד מאוד את אי-שביעות-הרצון החברתית, והדבר היה עלול להשפיע מיד ובאופן שלילי על שטף התשורות. במקרה שאנו מספרים עליו, כתוצאה משקלול הרווחים לעומת ההפסדים, קם המלך מקץ שלושה ימים, והלך בכבודו-ובעצמו לשער הבקשות, לברר מה רוצה החצוף שסירב להעביר את בקשתו בצינורות הביורוקרטים המקובלים. פתחי את השער, אמר המלך לאישה המנקה, והיא שאלה, את כל השער או רק טיפה. המלך היסס רגע, לאמיתו של דבר לא כל-כך רצה להיחשף לאקלים שברחוב, אבל אחר-כך חשב שזה ייראה רע, שלא לדבר על כך שלא יאה לכבודו של הוד-מלכותו לדבר עם אחד מנתיניו מבעד לפתח צר בשער כאילו הוא פוחד ממנו, ובעיקר בגלל נוכחותה של האישה המנקה, שמיד תרוץ לספר אלוהים-יודע-מה, פתחי את השער לרווחה, ציווה. האיש שרצה ספינה קם ממדרגת הכניסה ברגע שהגיע לאוזניו שקשוק הבריחים, גלגל את השמיכה וחיכה. הסימנים שסוף-סוף בא מישהו לטפל בפנייה, ולפיכך יתפנה עד מהרה המקום, משכו אל השער כמה מן המשחרים את פני רוחב-הלב של כס המלוכה שהסתובבו שם, מוכנים-ומזומנים להסתער על המקום מיד לכשיתפנה. הופעתו הבלתי-צפויה של המלך (מעולם לא קרה כדבר הזה מאז ששמו כתר על ראשו) חוללה הפתעה עד אין-קץ, לא רק בקרב הפונים שמדובר בהם, אלא גם אצל השכנים, שנמשכו אל התסיסה הפתאומית והתייצבו ליד חלונות הבתים מעברו השני של הרחוב. היחיד בכל הסביבה שלא הופתעה היה האיש שבא לבקש ספינה. הוא חישב, ולא טעה בתחזית שלו, שהמלך, גם אם התמהמה שלושה ימים, מן הסתם יהיה סקרן לראות את פרצופו של האיש שלא פחות ולא יותר, בעזות מצח לא מבוטלת, שלח לקרוא לו. מתלבט אפוא בין הסקרנות שלא יכול היה לכבוש, לבין אי-הנחת שבראיית אנשים רבים כל-כך יחד, שאל אותו המלך, בנימוסים הכי גרועים, שלוש שאלות בזו אחר זו, מה אתה רוצה, למה לא אמרת תיכף מה אתה רוצה, האם נדמה לך שאין לי שום דבר אחר לעשות, אבל האיש ענה רק על השאלה הראשונה. תן לי ספינה, אמר. התדהמה טלטלה את המלך עד כדי כך, שהאישה המנקה נחפזה לקרב אליו כיסא קש, זה שהיא עצמה הייתה יושבת עליו כשהיה עליה לעבוד בחוט ומחט, שכן נוסף על הניקיון היו באחריותה בארמון כמה עבודות קלות של תפירה, כגון הטלאת הגרביים של המשרתים. המלך ישב לא נוח, כי כיסא הקש היה נמוך בהרבה מכס המלוכה, וחיפש את התנוחה הטובה ביותר לרגליים, רגע כופף אותן רגע פשט אותן לצדדים, בעוד האיש שרצה ספינה המתין בסבלנות לשאלה הבאה שאמורה להישאל, ואתה, למה אתה רוצה ספינה אם אפשר לדעת, וזה מה שהמלך באמת שאל כשסוף-סוף הרגיש שהוא ממוקם כהלכה, בנוחיות נסבלת, על הכיסא של האישה המנקה.בשביל לחפש את האי הנעלם, ענה האיש, איזה אי נעלם, שאל המלך והסתיר את צחוקו, כאילו עומד לפניו מטורף חסר-תקנה, מהאלה שלוקים בשיגעון ההפלגות, שלא טוב להקשות עליו מיד בהתחלה, האי הנעלם, חזר האיש ואמר, והמלך אמר, שטויות, אין יותר איים נעלמים, מי זה אמר לך, אדוני המלך, שאין יותר איים נעלמים, אני כבר יודע כי כולם כבר במפות, במפות, אדוני המלך, נמצאים רק האיים כשהם כבר לא נעלמים, ואיזה אי נעלם אתה רוצה לחפש, אם הייתי יכול להגיד לך אז הוא לא היה נעלם, ממי שמעת עליו, שאל המלך, כבר יותר רציני עכשיו, מאף אחד, אז למה אתה מתעקש להגיד שהוא קיים, פשוט כי לא ייתכן שלא קיים אי נעלם. ובאת הנה לבקש ממני ספינה, כן, באתי הנה לבקש ממך ספינה, ומי אתה שתבקש שאתן לך ספינה, ומי אתה שלא תיתן לי אותה, אני המלכה בממלכה הזאת וכלה ספינות של הממלכה שייכות לי, אתה שייך להן יותר ממה שהן שייכות לך, מה אתה רוצה להגיד בזה, שאל המלך מודאג, אני רוצה להגיד בזה שבלעדיהן אתה כלום ואילו הן, בלעדייך, תמיד יכולות להפליג, אבל הן יכולות להפליג רק לפי הפקודות שלי, עם הקברניטים שלי והמלחים שלי, אני לא מבקש ממך לא מלחים ולא קברניט, אני ממך רק ספינה, והאי הנעלם הזה, אם תמצא אותו, יהיה בשבילי, אותך, אדוני המלך, מעניינים רק האיים שהם לא נעלמים, מעניינים אותי גם הנעלמים כשהם כבר לא נעלמים, אבל אולי האי הזה לא יפסיק להיות נעלם, אז אני לא אתן לך את הספינה, אתה תיתן. את המילים האחרונות, שנאמרו בתקיפות שלווה, שמעו הפונים לשער הבקשות, שקוצר-רוחם גבר והלך מרגע לרגע מתחילת השיחה, ואלה, יותר כדי להיפטר מהאיש שרצה ספינה, ולאו דווקא מתוך אהדה סולידארית, החליטו להתערב לטובתו ופתחו בצעקות, תן לו ספינה, תן לו ספינה. המלך פתח את הפה כדי לומר לאישה המנקה שתקרא למשמר הארמון שיבוא ויחזיר מיד את הסדר על כנו ויכפה את המשמעת, אבל באותו רגע הצטרפו למקהלה בהתלהבות השכנים שצפו מהחלונות, וגם הם צעקו כמו האחרים, תן לו ספינה, תן לו ספינה. נוכח הפגנה חד-משמעית כל-כך של רצון העם, ומוטרד בגלל מה שבינתיים כבר הפסיד מן הסתם בשער התשורות, נשא המלך את ידו הימנית להשליט שקט, ואמר, אני אתן לך ספינה, אבל את הצוות תצטרך לארגן בעצמך, למלחים שלי אני זקוק בשביל האיים שהם לא נעלמים.
תשואות הקהל לא הניחו להבחין במלות התודה של האיש שבא לבקש ספינה, ואגב, לפי תנועת השפתיים אפשר בהחלט שאמר, תודה לך אדוני, או אולי, אני כבר אסתדר לי, אבל מה שנשמע בבירור היו דבריו הבאים של המלך, לך למספנה, שאל שם על קצין-הנמל, ותגיד לו שאני שלחתי אותך ושייתן לך ספינה, קח איתך את כרטיס-הביקור שלי. האיש שעמד לקבל ספינה קרא את כרטיס-הביקור, שהמלה מלך הייתה כתובה בו מתחת לשמו של המלך, ואלה היו המילים שהמלך כתב על כתפה של האישה המנקה, מסור לנושא כרטיס זה ספינה, היא לא צריכה להיות גדולה, אבל שתפליג היטב ותהיה בטוחה, אני לא רוצה ייסורי-מצפון אם יקרה לו משהו רע. האיש נשא את ראשו, ויש לשער כי הפעם היה מודה על המתנה, אבל המלך כבר הסתלק, והייתה שם רק האישה המנקה ששלחה אליו מבט רב-משמעות. האיש ירד מהמדרגה שליד השער, סימן לכך ששאר הפונים יכולים להתקדם סוף-סוף, ואין אפילו טעם לציין שהייתה שם מהומה שלא תתואר, כולם רצו להגיע למקום ראשונים, אבל לא היה להם מזל, כי השער כבר שב ונסגר. מקוש הברונזה קרא שוב לאישה המנקה, אבל האישה המנקה איננה, היא הסתובבה ויצאה עם הדלי והמטאטא דרך שער אחר, שער ההחלטות, שעוברים בו רק לעיתים נדירות, אבל כשעוברים עוברים. ועכשיו אכן אפשר להבין למה שלחה האישה המנקה מבט רב-משמעות, זה היה הרגע המדויק שבו גמרה בלבה ללכת אחרי האיש כשזה יפנה לנמל לקבל לידיו את הספינה. היא חשבה שהספיק לה לנקות ולרחוץ ארמונות, שהגיעה העת להחליף עבודה, שלרחוץ ולנקות ספינות הוא ייעודה האמיתי בחיים, שלפחות בים לעולם לא יחסרו לה מים. האיש אפילו לא חולם שעוד לפני שהתחיל לגייס את אנשי הצוות כבר הולכת אחרי מי שעתידה להיות מופקדת על רחיצת הסיפון ועל הסדר והניקיון בכלל, באמת כך רגיל הגורל לנהוג בנו, הוא כבר בעקבותינו, הוא כבר הושיט את היד לגעת בכתפנו, ואנחנו עדיין ממלמלים, זהו, נגמר, אין מה לעשות יותר, כבר לא משנה שום דבר.
האיש הלך והלך, והגיע לנמל, ניגש למספנה, ושאל על הקצין, ועד שזה יגיע הוא התחיל לנחש איזו מכל הספינות שהיו שם תהיה שלו, ספינה גדולה כבר ידוע שלא תהיה, כרטיס-הביקור של המלך היה ברור מאוד בעניין זה, מכאן שלא באות בחשבון ספינות הנוסעים, ספינות המשא וספנות המלחמה, הספינה גם לא יכולה להיות קטנה עד כדי כך שלא תיטיב לעמוד במשבי רוחות עזים ובתלאות הים, המלך היה נחרץ גם בעניין זה, שתפליג היטב ותהיה בטוחה, אלא היו מילותיו המפורשות, ומכך משתמע כי הוצאו מין הכלל הדוגיות, הבוציות והמפרשיות, שאומנם הן מיטיבות להפליג והן בטוחות, גל אחת לפי מצבה, אבל לא נוצרו כדי לצלוח אוקיינוסים, והלוא שם נמצאים האיים הנעלמים. מעט הלאה משם, מסתתרת מאחורי מצבור מיכלים, השיטה האישה המנקה את עיניה על פני הספינות העוגנות, ולטעמי הספינה הזאת, חשבה, אלא שדעתה לא נחשבת, היא אפילו עוד לא נשכרה, הבה נשמע קודם מה יאמר קצין-הנמל. הקצין בא, קרא את הכרטיס, סקר במבטו את האיש מכף רגל עד ראש, ושאל את השאלה שהמלך שכח לשאול, אתה יודע להפליג, יש לך תעודת ימאי, ועל כך ענה האיש, אלמד בים. הקצין אמר, לא מייעץ לך, א ני קצין-ים, ואני לא מסתכן בכלי שיט, אז תן לי ספינה שאני אוכל להסתכן בה, לא, לא כזאת, מוטב שתיתן לי ספינה שאוכל לכבד ושהיא תוכל לכבד אותי, השפה הזאת היא שפה של ספנים אבל אתה לא ספן, אם יש לי שפה של ספנים אז זה כאילו הייתי ספן. הקצין שב וקרא את הכרטיס של המלך, אחר-כך שאל, תוכל להגיד לי בשביל מה אתה רוצה את הספינה, בשביל לחפש את האי הנעלם, אמר האיש, אבל אין יותר איים נעלמים, אמר הקצין, זה בדיוק מה שאמר לי המלך, אמר האיש, מה שהוא יודע על איים, אמר הקצין, הוא למד ממני, מוזר, אמר האיש, שאתה, שהינך איש ים, אומר לי שאין יותר איים נעלמים, ואני, שאני איש יבשה, ברור לי שכל האיים, גם אלה שהם לא נעלמים, הם נעלמים כל זמן שלא נוחתים עליהם, אבל אתה, אם הבנתי נכון, אמר הקצין, מחפש אי שאף-אחד אף-פעם לא נחת עליו, את זה, אמר האיש, אדע כשאגיע אליו, אם תגיע, נכון, לפעמים טובעים בדרך, אבל אם זה יקרה לי תצטרך לכתוב ביומן הנמל לאיזו נקודה הגעתי, אתה רוצה להגיד, אמר הקצין, שתמיד מגיעים לאן-שהוא, לא היית מי שאתה, אמר האיש, אם לא היית יודע את זה. קצין הנמל אמר, אתן לך את הספינה שמתאימה לך, איפה היא, זאת ספינה עם הרבה ניסיון, עדיין מהימים שכולם חיפשו איים נעלמים, איפה היא, איפה הספינה הזאת, אני חושבת שהיא אפילו מצאה כמה איים, איפה היא, היא שם. כשהבינה האישה המנקה לאן מצביע הקצין, היא הגיחה בריצה מאחורי המיכלים וצעקה, זאת הספינה שלי, זאת הספינה שלי, ויש לסלוח לה על תביעת הבעלות המשונה, המוגזמת מכל בחינה שהיא, פשוט, הספינה הייתה זאת שמצאה חן בעיניה. היא נראית כמו תלת-תורנית, אמר האיש, פחות או יותר, הסכים הקצין, בהתחלה הייתה תלת-תורנית, אחר-כך עשו בה תיקונים והתאמות ששינו אותה, כן, אבל גם עכשיו היא תלת-תורנית, נכון, אמר הקצין, המראה הכללי נשמר כמו בעבר, ויש לה תרנים ומפרשים, אמר האיש, כן, אמר הקצין, כשיוצאים לחפש איים נעלמים אז זה מה שהכי מומלץ. האישה לא התאפקה, מבחינתי אני לא רוצה אחרת, ומי את, שאל האיש, אתה לא זוכר אותי, ממש לא, אני המנקה, איזו מנקה, זאת מארמון המלך, את זאת שפתחה את שער הבקשות, נכון, לא הייתה שם אחרת, ולמה את לא נמצאת בארמון המלך, מנקה ופותחת שם שערים, כי השערים שבאמת רציתי כבר נפתחו, ומפני שמהיום והלאה אנקה רק ספינות, אז החלטת לצאת איתי לחפש את האי הנעלם, יצאתי מין הארמון בשער ההחלטות, אם ככה אז לכי לספינה, תראי מה הולך שם, אחרי הזמן שעבר היא בטח זקוקה לשטיפה, ותיזהרי מהשחפים, כי אי-אפשר לסמוך עליהם, אתה לא רוצה לבוא איתי להכיר את הספינה שלך מבפנים, את אמרת שהיא שלך, תסלח לי, אמרתי את זה רק כי אהבתי אותה, אני חושב שלאהוב משהו זאת הצורה הכי טובה של בעלות, ובעלות זאת כנראה הצורה הכי גרועה של אהבה. קצין-הנמל קטע את השיחה, אני צריך למסור את המפתחות לבעל הספינה, לך או לך, תחליטו אתם, לי זה לא משנה, לספינות יש מפתחות, שאל האיש, לא בשביל להיכנס, ענה הקצין, אבל נמצאים שם מחסני המזון והציוד, ושולחן-הכתיבה של רב-החובל עם יומן המסע, אז תן לאישה לטפל בכל זה, אני הולך לגייס את הצוות, אמר האיש והתרחק.
האישה המנקה הלכה למשרד של הקצין לקחת את המפתחות, אחר-כך נכנסה לספינה, ושני דברים עברו לה שם, המטאטא מארמון המלך והאזהרה מפני השחפים, היא עוד לא הספיקה לעבור על הקרש המגשר בין שפת הספינה לרציף, וכבר עטו עליה המרושעים בצווחות, משתוללים, פעורי לוע, כאילו בו-במקום רצו לטרוף אותה. הם לא ידעו עם מי יש להם עסק. האישה המנקה העמידה את הדלי, הכניסה את המפתחות לחיקה, ייצבה היטב את כפות רגליה על הקרש, הניפה את המטאטא סביבה כאילו הוא חרב ענקית מימי קדם, והניסה את הלהקה הרצחנית. רק כשנכנסה לספינה הבינה את זעמם של השחפים, כי בכל מקום היו קנים, רבים מהם היו עזובים, באחרים עדיין היו ביצים, ובאחדים היו גוזלי שחפים פעורי מקור, מצפים למזון, בסדר, הבנתי, אבל מוטב שתעברו דירה, ספינה שיוצאת לחפש אי נעלם לא יכולה להיראות ככה כאילו היא לול, אמרה. היא זרקה למים את הקנים הריקים, ואילו את האחרים השאירה בינתיים. אחר-כך הפשילה את השרוולים והתחילה לרחוץ את הסיפון. כשגמרה את המשימה הקשה, הלכה לפתוח את מחסן המפרשים והתחילה לבדוק בדקדקנות את מצב התפרים, אחרי שזמן רב כל-כך לא היו בים ולא היה עליהם לעמוד נגד הטלטולים הבריאים של הרוח. המפרשים הם השרירים של הספינה, די לראות איך הם מתנפחים כשהם מתאמצים, אבל, וזה בדיוק מה שקורה גם לשרירים, אם לא משתמשים בהם בסדירות, הם נחלשים, מתרככים, מאבדים את העצבים, והתפרים הם כמו העצבים של המפרשים, חשבה האישה המנקה, מרוצה שהיא לומדת כל-כך מהר את מלאכת הימאים. היו במפרשים כמה קצוות פרומים, אבל היא הסתפקה בסימונם, כי למלאה הזאת לא יכלו לשמש החוט והמחט שבעזרתם הטליאה את הגרביים של המשרתים בעבר, כלומר, עוד אתמול. אשר למחסנים האחרים, מיחד ראתה שהם ריקים. לא היה איכפת לה כלל שהמחסן אבק-השריפה מרוקן, חוץ מכמה גרגרים שחורים בתחתית, שבתחילה נראו לה יותר כגללים של עכברים, כי בעצם לא כתוב בשום חוק, לפחות לא עד כמה שידיעתה של האישה המנקה מגעת, שהפלגה לחיפוש אי נעלם אמורה להיות בהכרח מבצע מלחמתי. לעומת זאת הציק לה עד מאוד המחסור המוחלט של האספה לפה במחסן המתאים, לא בשביל עצמה, כי היא הייתה מורגלת ועוד איך למזון הגרוע של הארמון, אלא בגלל האיש שנתנו לו את הספינה הזאת, כי עוד מעט השמש תשקע, והוא יופיע לי פה ויצעק שהוא רעב, כי אלה הדברים שאומרים כל הגברים כשהם רק נכנסים הביתה, כאילו רק להם יש קיבה ורק הם סובלים מהצורך למלא אותה, ואם הוא כבר מביא מלחים בשביל הצוות, שהם מפלצות ענקים זללניות, אז אני לא יודעת איך נסתדר, אמרה האישה המנקה.
לא היה לה מה לדאוג כל-כך. ברגע שנעלמה השמש באוקיינוס הופיע בקצה הרציף האיש שהייתה לו ספינה. בידו הייתה חבילה, אבל הוא הגיע לבדו וראשו כבוש בקרקע. האישה המנקה הלכה לחכות לו ליד קרש הגישור, אבל לפני שפתחה את הפה גדי לברר אך עברה עליו שארית היום, הוא אמר, אל תדאגי, הבאתי אוכל לשנינו, מה עם המלחים, שאלה, אף אחד לא בא כמו שאת רואה, לפחות סיכמת איתם, שבה ושאלה, הם אמרו לי שאין יותר איים נעלמים, ושגם אילו היו הם לא מתכוונים לעזוב את השלווה של הבית שלהם ואת החיים הטובים באוניות הנוסעים בשביל לצאת להרפתקאות באוקיינוס, לחפש את הבלתי-אפשרי, כאילו אנחנו עדיין בזמנים של ים אפל, ואתה, מה ענית להם, אמרתי להם שהים תמיד אפל, ולא סיפרת להם על האי הנעלם, איך יכולתי לספר להם על האי הנעלם אם אני לא מכיר אותו, אבל אתה בטוח שהוא קיים, כמו שאני בטוח שהים אפל, אבל כמו שאני רואה אותו ברגע זה מכאן, עם המים האלה בצבע של אבן-טובה ירוקה, והשמיים כמו שריפה, אני לא מוצאת בו שום דבר אפל, זאת אשליה שלך, גם האיים נדמה לפעמים שהם צפים על פני המים וזה לא נכון, מה אתה מתכוון לעשות אם אין לך צוות, אני עדיין לא יודע, אז אולי אנחנו יכולים להישאר לחיות כאן, אני אוכל להציע שירותי שטיפה לספינות שבאות למספנה, ואתה, ומה אני, בטח יש לך עבודה, מקצוע, התמחות, כמו שאומרים עכשיו, יש לי, הייתה לי, תהיה לי אם יהיה צורך, אבל אני רוצה למצוא את האי הנעלם, אני רוצה לדעת מי אני כשאהיה בו, ואתה לא יודע, אני אומר שמי שלא יוצא מעצמו לא מצליח לעת מי הוא, הפילוסוף של המלך, כשלא היה לו מה לשות, היה מתיישב על-ידי, מסתכל איך אני מטליאה את הגרביים של המשרתים, ולפעמים היה מתחשק לו להתפלסף, והוא היה אומר שכל איש הוא אי, אבל אני, כיוון שזה לא היה ענייני, כי אני אישה, לא ייחסתי לזה חשיבות, ומה אתה חושב, אני חושב שצריך לצאת מהאי כדי לראות את האי, שאנחנו לא רואים את עצמנו אם אנחנו לא יוצאים מעצמנו, אתה מתכוון להגיד, אם אנחנו לא עוזבים את עצמנו, אני חושב שזה לא אותו הדבר. השריפה בשמיים דעכה, פתאום נעשו המים סגולים, עכשיו גם האישה המנקה לא יכלה לפקפק שהים הוא באמת אפל, לפחות בשעות מסוימות. האיש אמר, נשאיר את הפילוסופיות לפילוסוף של המלך, כי בשביל זה משלמים לו, ועכשיו נלך לאכול, אבל האישה לא הסכימה, קודם אתה צריך לראות את הספינה שלך, אתה מכיר אותה רק מבחוץ, איך היא נראית לך, מצאתי כמה קצוות במפרשים בצריך לחזק, ירדת לבטן הספינה, האם רואים שם מים שחדרו, ירדתי, על הקרקעית רואים רק קצת, מעורבבים עם הנטל, אבל זה נראה בסדר, זה עוזר לאזן את הספינה, איך למדת את הדברים אלה, ככה, מה זה ככה, ככה כמו שאתה אמרת לקצין-הנמל שתלמד להפליג כשתהיה בים, אבל אנחנו עוד לא בים, אבל אנחנו כבר במים, אני נזכר שתמיד חשבתי שבשביל הפלגה יש רק שני מורים אמיתיים, אחד הוא הים ואחד הוא הספינה, אתה שוכח את השמיים, כן, כמובן, השמיים, ותזכור גם את הרוחות, ותזכרי את העננים, וגם השמיים, כן, גם השמיים.
בתוך פחות מרבע שעה סיימו את הסיור בספינה, כי תלת-תורנית, גם אם עברה הסבה, היא לא מקום לטיולים ארוכים, היא יפה, אמר האיש, אבל אם אני לא אצליח לארגן מספיק צוות להפלגה, אני אצטרך ללכת להגיד למלך שאני כבר לא רוצה אותה, אתה מתייאש עם הקושי הראשון, הקושי הראשון היה שחיכיתי למלך שלושה ימים ואז לא ויתרתי, אם לא תמצא מלחים שירצו לבוא נסתדר שנינו, את משוגעת, שני אנשים לבדם לא מסוגלים להשיט ספינה כזאת, אני אצטרך להיות כל הזמן ליד ההגה, ואת, אין טעם אפילו להתחיל להסביר לך, זה שיגעון, טוב, בוא נראה אחר-כך, עכשיו נלך לאכול. הם עלו לסיפון האחורי בעוד האיש מוסיף למחות נגד מה שכינה שיגעון, ושם פתחה האישה המנקה את הצרור שהוא הביא, לחם, גבינת עיזים קשה, זיתים, בקבוק יין. הירח כבר היה כטפח מעל לים, הצללים של התורן הגדול ושל המוט המצליב נחו לרגליהם. התלת-תורנית שלנו באמת יפה, אמרה האישה, ותיקנה מיד, שלנו, התלת-תורנית שלך, אני חושש שהיא לא תהיה שלי הרבה זמן, אם תפליג בה או לא תפליג בה היא שלך, המלך נתן לך אותה, ביקשתי אותה בשביל לחפש אי נעלם, אז מה, הדברים האלה לא נעשים בין-לילה, דרוש להם הזמן שלהם, סבא שלי היה אומר שמי שיוצא לים מתכונן ביבשה, והוא בכלל לא היה ספן, אבל אני אומר לך שבלי צוות לא נוכל להפליג, כבר אמרת את זה, וחוץ מזה, הוסיף, צריך לצייד את הספינה באלף דברים שנחוצים להפלגה כזאת, כי אנחנו לא יודעים לאן היא תביא אותנו, כמובן, אני יודעת שגם נצטרך לחכות שמזג-האוויר יהיה נוח, ולצאת עם גאות טובה, ושיבואו אנשים לרציף לאחל לנו נסיעה טובה, את צוחקת ממני, לעולם לא הייתה צוחקת ממי שגרם שאצא דרך שער ההחלטות, סלחי לי, ואני לא אחזור דרכו, יקרה מה שיקרה. הירח האיר את מלוא פניה של האישה המנקה, היא יפה, באמת יפה, חשב האיש, והפעם הוא לא התכוון לספינה. ואילו האישה, היא לא חשבה כלום. כל מה שחשבה חשבה מין הסתם במשך שלושת הימים שבהם פתחה מדי פעם מעט את השער כדי לראות אם האיש ההוא עדיין נמצא בחוץ, אם הוא עדיין מחכה. לא נותרו פירור לחם או גבינה, אף לא טיפת יין, החרצנים של הזיתים נזרקו למים, הרצפה נשארה נקייה כפי שהייתה ברגע שהאישה המנקה העבירה עליה את הסחבה הפעם האחרונה. צופר של ספינת נוסעים שיצאה לים השמיע נהמה עזה, כמו שהיו מין הסתם קולות הלווייתנים הקדומים, והאישה אמרה, כשיגיע תורנו נקים פחות רעש. אף-על-פי שהיו בתוך המספנה, נוצרו במים גלים קטנים כשספינת הנוסעים עברה, והאיש אמר, אבל אנחנו נתנדנד הרבה יותר. שניהם צחקו, אחר-כך השתתקו, וכעבור זמן קצר העיר אחד מהם שהכי טוב שילכו לישון, לא שהיה לי יום מעייף, והשני הסכים, גם לי לא, אחר-כך השתתקו שוב, הירח עלה והוסיף לעלות, וברגע מסוים אמרה האישה, למטה יש דרגשי שינה, והאיש אמר, כן, ואז קמו, ירדו לסיפון, ושם אמרה האישה, להתראות מחר, אניח הולכת לצד הזה, והאיש ענה, ואני הולך לצד הזה, להתראות מחר, הם לא אמרו קח שמאלה, קחי ימינה, ודאי משום שעדיין לא התמצאו בכל התורה. האישה חזרה, שכחתי, היא הוציאה מכיס הסינר שני בדלי נרות, מצאתי אותם כשניקיתי, מה שאן לי זה גפרורים, לי יש, אמר האיש, היא החזיקה את הנרות, נר בכל יד, הוא הדליק גפרור, חיפה על הלהבה בכיפת אצבעותיו הכפופות וקירב אותה במלוא הזהירות לפתילים הישנים. האור נדלק, גבר לאט כמו שגובר אור הירח, שטף את פניה של האישה המנקה, ואפילו יותר לומר מה שהוא חשב, היא יפה, אבל מה שהיא חשבה לא מיותר לומר, כל מה שהעיניים שלו מחפשות זה האי הנעלם, ותראו איך אנשים טועים בנוגע למה שהעיניים מחפשות, בעיקר בהתחלה. היא מסרה לו נר אחד, ואמרה, להתראות מחר, לילה טוב, והוא רצה לומר אותו דבר באופן אחר, שיהיו לך חלומות פז, היה המשפט שיצא לו, וכעבור זמן קצר, כשיהיה למטה, שוכב על הדרגש, יעלו על דעתו משפטים אחרים, רוחניים יותר, בעיקר מפתים יותר, כמו אלה שמצפים להם מפיו של גבר כשהוא נמצא לבדו בחברת אישה. הוא שאל את עצמו אם היא כבר ישנה, אם עבר זמן עד שהצליחה להירדם, אחר-כך דמיין שהוא מחפש אותה אבל לא מוצא אותה בשום מקום, שהם אבודים בספינה ענקית, החלום הוא מאחז-עיניים ממולח, הוא משנה את ממדי הדברים ואת המרחקים ביניהם, מפריד בין אנשים כשהם יחד, מאחד ביניהם כשהם כמעט לא רואים זה את זה, האישה ישנה במרחק מטרים ספורים ממנו, והוא לא יודע איך להגיע אליה, שכל-כך קל לקחת ימינה או שמאלה בספינה.
הוא איחל לה חלומות פז, אבל דווקא הוא זה שחלם כל הלילה. הוא חלם שהתלת-תורנית שלו מפליגה בים הפתוח ושלושת המפרשים המשולשים שלה מונפים בגאון, מפלסים דרך על פני הגלים, ובשעה שהוא מסובב את גלגל ההגה נח צוות המלחים בצל. הוא לא הבין איך יכולים להימצא שם המלחם שבנמל ובעיר סירבו להפליג איתו לחפש את האי הנעלם, נראה שהתחרטו על האירוניה הגסה שבה נהגו בו. הוא ראה בעלי-חיים פזורים על הסיפון, ברווזים, ארנבות, תרנגולות, מה שרגילים לראות במשק-חי, מנקרים בגרגרי התירס, או מכרסמים עלי כרוב שאחד המלחים זרק להם, הוא לא זכר מתי הביא אותם לספינה, כך או כך, היה טבעי שיהיו שם, כי נתאר לעצמנו שהאי הנעלם הוא אי נטוש, כמו שפעמים רבות קרה בעבר, הכי טוב לשחק על בטוח, שהרי ידוע לכל שלפתוח את דלת השפנייה ולתפוס ארנבת באוזניים תמיד קל יותר מאשר לרדוף אחריה על פני גבעות וגאיות. מבטן הספינה עלתה עכשיו מקהלה של צהלות סוסים געיות שוורים, נעירות חמורים, קולות בעלי-החיים האצילים הנחוצים לעבודה הקשה, ומעניין איך באו אלה, איך הם יכולים להיות בספינה שבקושי יש בה מקום לצוות בני-האדם, פתאום סטתה הספינה ממשב רוח, המפרש הראשי השמיע קול נפץ והתנחשל, ומאחוריו ראה מה שלא ראה קודם לכן, קבוצה של נשים שאפילו בלי לספור אותן אפשר היה לנחש שמספרן כמספר המלחים, והן עוסקות בענייני הנשים שלהן, עדיין לא הגיע הזמן שיעסקו בעניינים אחרים, ברור שזה יכול להיות רק חלום, בחיים הממשיים מעולם לא הפליגו כך. האיש האוחז בהגה חיפש בעיניו את האישה המנקה ולא ראה אותה, אולי היא על הדרגש שבצד ימין, נחה משטיפת הסיפון, חשב, אבל הייתה זו מחשבה למראית0עין, כי הוא ידע גם ידע, אם כי לא ידע איך הוא יודע, שברגע האחרון היא לא רצתה לבוא, שהיא קפצה לרציף ואמרה משם, סע לשלום אם כל מה שהעיניים שלך מחפשות זה האי הנעלם, אני הולכת לי, וזה לא היה נכון, ממש עכשיו מחפשות אותה העיניים שלו ולא מוצאות. באותו רגע התקדרו השמיים והתחיל לרדת גשם, ואחרי שירד גשם התחילו לנבוט צמחים אינספור משקי האדמה שהיו ערוכים לאורך שפת הספינה, הם לא נמצאים שם בגלל החשש שאין מספיק אדמה באי הנעלם, אלא משום שכך ירוויחו זמן, ביום שנגיע לשם נצטרך רק להעביר את עצמי הפרי, לזרוע את גרגרי התבואה שיבשילו כאן, לקשט את הערוכות בפרחים שיפרחו מהניצנים האלה. האיש האוחז בהגה שואל את המלחים הנחים על הסיפון אם הם רואים איזה אי נעלם, והם עונים שהם לא רואים כלום, אבל שהם מתכוונים לרדת ליבשה המיושבת הראשונה שתיקרה על דרכם אם יהיו שם נמל לעגון בו, מסבאה לשתות בה, ומיטה להתענג בה, כי כאן, עם כל האנשים שנמצאים יחד, אי-אפשר. והאי הנעלם, שאל האיש האוחז בהגה, והם אמרו, האי הנעלם הוא דבר שלא קיים, הוא רק רעיון בראש שלך, הגיאוגרפים של המלך הלכו לבדוק במפות והכריזו שאיים עוד צריך לגלות זה דבר שנגמר מזמן, אז הייתם צריכים להישאר בעיר במקום לבוא ולהפריע לי בהפלגה, אנחנו חיפשנו מקום טוב יותר לחיות בו והחלטנו לנצל את המסע שלך, אתם לא מלחים, לא, אף-פעם לא היינו, אני לבדי לא אוכל להשיט את הספינה, היית צריך לחשוב על זה לפני שהלכת לבקש את הספינה מהמלך, הים לא מלמד להפליג. ואז ראה האיש האוחז בהגה יבשה במרחק ורצה לחלוף על פניה, להעמיד פנים שהיא רק חיזיון-שווא של יבשה אחרת, תמונה שבאה מעברו האחר של העולם דרך החלל, אבל האנשים שאף-פעם לא היו מלחים מחו, הם אמרו שכאן בדיוק הם רוצים לרדת, זהו אי שנמצא על המפה, צעקו, נהרוג אותך אם לא תיקח אותנו לשם. ואז הפנתה התלת-תורנית מעצמה את החרטום לעבר היבשה, נכנסה לנמל ועגנה ליד חומת המספנה, לכו, אתם יכולים לרדת, אמר האיש האוחז בהגה, והם יצאו בזה אחר זה בלי שהיות, קודם הנשים, אחר-כך הגברים, אבל הם לא הלכו לבדם, הם לקחו איתם את הברווזים, הארנבות והתרנגולות, הם לקחו את השוורים, החמורים והסוסים, וגם השחפים פרשו כנפיים זה אחר זה ועזבו את הספינה, ובמקור הם העבירו את הגוזלים שלהם, מבצע שלא היה כמוהו מעולם, אבל תמיד יש פעם ראשונה. האיש האוחז בהגה צפה במהומה בשתיקה, הוא לא עשה דבר כדי לעכב את אלה שנטשו אותו, לפחות השאירו לו את העצים, את החיטה והפרחים, ואת המטפסים שהתלפפו על התרנים והשתלשלו משפת הספינה כמו גדילים. בגלל בהלת היציאה נקרעו ונשפכו שקי האדמה, כך שהסיפון היה כולו כמו שדה חרוש וזרוע, רק היה חסר שירד עוד קצת גשם כדי שתהיה שנה חקלאית טובה. מאז שהחלה ההפלגה לאי הנעלם לא ראו את האיש האוחז בהגה אוכל, כנראה משום שהוא חולם, ואם יתגלו לו בחלום פרוסת לחם או תפוח, זו תהיה אך-ורק המצאה צרופה. שורשי העצים כבר חודרים לשלדה, לא יחלוף זמן רב והמפרשים המתנוססים האלה לא יהיו נחוצים יותר, די שהרוח תישוב בצמרות ותוביל את התלת-תורנית למחוז חפצה. זהו יער שמפליג ומתנודד על הגלים, יער שבלי-לדעת-איך התחילו לשיר בו ציפורים, מן הסתם הסתתרו אי-שם ופתאום החליטו לצאת לאור, אולי מפני שהתבואה בשלה וצריך לקצור אותה. ואז נעל האיש את גלגל ההגה וירד לשדה עם חרמש בידו, וכשקצר את השיבולים הראשונות ראה צל לצד צילו. הוא התעורר כשהוא מחובק עם האישה המנקה, והיא איתו, גוף מתמזג בגוף, דרגש מתחלף בדרגש, ואי-אפשר לדעת מה בא מימין הספינה ומה משמאלה. אחר-כך, כשאך זרחה השמש, הלכו הגבר והאישה לשרטט על חרטום הספינה, בצד זה ובצד זה, באותיות לבנות, את השם שעדיין היה חסר לתלת-תורנית. בערך בחצי היום, עם הגאות, יצאה "האי הנעלם" סוף סוף לים, לחפש את עצמה.
נכתב ע"י ז'וזה סאראמאגו, תורגם מפורטוגזית ע"י מרים טבעון.