תראו אותה, עומדת קטנה מול עולם שלם. מרימה את המבט כלפיי השמיים ומחייכת.

"איפה העץ הזה שרציתי כ"כ לתפס עליו, עליו יש תפוח עסיסי ומזמין?" היא תוהה.

היא מרקינה את ראשה ומחככת את כף רגלה על העץ, מנסה בכל כוחותייה הפעוטים לעלות לראש העץ,

וטיפות של גשם זולגות ושוטפות את הרגש העוטף אותה.

היא נשרטת ומדממת, ושמלתה נקרעת, הסערה אט אט נפסקת והשמש כבר זורחת, והיא עדיין באותו המצב.

בראשה עוברות מחשבות שמפריעות לה להתרכז ולהמשיך במלאכתה,

"מדוע אין ארנב שיטיח בי כי אין עוד זמן להתמעמע, ועליו ללכת למסיבת התה. או מלכת קלפים מרושעת שתכשף אותי,

או כדור גדול שיגרום לי להתכווץ אף יותר? מדוע עליי לעשות הכל לבד? ללא עזרה של אף אחד? ובמחשבה שנייה

אינני רוצה אף עזרה, אני סה"כ רוצה קצת עניין, קצת חברה מסביב,

חבל שאינני דמות מהעץ הנדיב. לפחות היה לי איש-שיחה, ואולי גם הייתי לומדת מסר חביב."

"ומדוע בעצם עודני מתקשה לטפס על העץ. אין אף כדור, ואני בגדול המקורי שלי. ובכל זאת אני מרגישה כה קטנה,

המכרסמים המיניטורים סביבי גדולים ממני.

תראו את הבונה, איך הוא בונה לעצמו בית בחריצות ובקלות כה גדולה. ואת הנמלים החרוצות, שמשיגות כ"כ הרבה אוכל בכוחות עצמם. חיות היער הם כה גדולות"

אך לבסוף היא מטפסת, ועולה כמו גדולה. מגיעה לפסגה, בכוחות עצמה. ואין שם רק תפוח, יש שם ביתן קטן מעץ

שם יושבת משפחה של ארנבים, ומזמינה אותה למסיבת תה, וגם משחק קלפים חביב.

היא מאושרת. "תפוח עסיסי שהרג את הרעב, תה קר שמרווה את הצמאון, אפילו ארנבונים חמודים שיושבים בחיקי

ומשחקים עמי בקלפים, לא הייתי יכולה לבקש יותר מזה. ובכל זאת, אין מסר בסיפור שלי. רק סוף טוב, כמו

כל האגדות. ואולי עדיף ככה?"

המקום נעשה צפוף מדי, יותר ויותר ארנבים הצטרפו לביתן העץ לשחק בקלפים. והיא נדחקת בפינה, כמעט נופלת.

היא אוחזת בעץ ומנסה לעלות חזרה אך אין מקום, והארנבים קטנים מדי בכדי לעזור.

היא מתגלגלת בחזרה למטה, חבולה ודומעת. ושוב הגשם שוטף אותה, כאילו יש לו סיבה לבוא.

היא רוקעת ברגליה ובועטת בעץ, כועסת על הכל.

"לא, אינני מתכוונת להמשיך בסיפור הזה. זה טיפשי, ומייאש.

אין כאן שום מסר, אני רק הולכת ונפגעת יותר ויותר, וללא שום סיבה. עד שמצאתי את עצמי? בין כל ההמון

וחיות היער החרוצות האלה, עד שיכולתי להרגיש גדולה יותר מהביתן, מחיות היער? זה יותר מדי בשבילי"

היא בוכה ובוכה והגשם כבר הפסיק. היא שומעת קול קטן פונה אליה, היה זה בונה חרוץ. "מדוע בוכה את, ילדה יפה?"

הוא שואל. והיא עונה בכעס "ככה, זה לא משנה. אתה ממילא לא תבין, אתה הרי כ"כ גדול לידי"

"גדול?" הוא משך בכתפיו. "את בטח מתלוצצת. אני פי 10 מידות קטן ממך" "אתה גדול, אתה חרוץ.

אתה מסוגל לעשות הכל ולהתרצות מזה. ואילו אני נכשלתי בכל מה שניסיתי לעשות, וציפיתי לסיפור קצת יותר מעניין, עם מסר"

הבונה צוחק וצוחק, והיא כועסת, כי איננה לוקחת את הסיפור ברוח טובה.

הוא אומר בקול גדול "הו ילדתי, את מפחיתה מערכך. תביטי, עשית את כל

הדרך הזאת מהקרקע למטה עד לקרני השמש מעל העץ, רק בשביל תפוח. ועוד הרווחת תה קר, משחק

חביב, וגם חברה נחמדה"

היא מחזירה פרצוף כועס ולא מבין. "אתה בכלל לא מבין. מה זה שווה בכלל שעשיתי את כל הדרך הזאת,

אם נפלתי אפיים ארצה בסוף? דבר לא היה שווה את המאמץ"

"אמרי לי ילדה, אינך שמה לב מהו המסר בסיפור?" אומר הבונה וצוחק בקול גדול.

"לא" היא מרקינה את ראשה.

"עשית משהו שרצית, והיה לך כה קשה.

ראיתי איך נפצעת והתחככת כאשר ניסית לעלות לראש העץ,

אך לא התייאשת. גם בשהותה של הסערה המשכת לטפס, ודבר לא עצר בעדך.

ולבסוף הרווחת משהו שגרם לך להרגיש טוב. אמנם נפלת, אחרי כל הדרך הקשה הזאת שעשית.

אבל גם בזמן שנהנת, והיה לך טוב, לא ידעת מהו המסר בסיפור.

לא באמת היית שלמה עם ההרגשה שלך.

אחרי הכל, הדרך לא פחות חשובה מההישג. למדת על עצמך, למדת שאת מסוגלת.

וכעת את חסינה לנסות שוב, ואולי אפילו לעשות את זה טוב יותר.

אל נא תתייאשי ילדתי"

הסערה שוב פורצת. והיא בכל זאת מטפסת על העץ, עם חיוך רחב על פנייה,

מרגישה גדולה יותר מתמיד.