הלב שלי זכה להפגע לא פעם ולא פעמים. אבל אמרתי לעצמי שאני צריכה לשכוח מזה, שזה לא צריך לתפוס

מקום בראש מעייני. נשמתי לרווחה, בכיתי פה ושם, ואספתי את החתיכות.

אני נלחמת על המקום שלי כאן, בעולם הזה בכלל. ולפעמים אני בכלל מרגישה שהחיים האלה הם יותר מדי בשבילי. כל צעד שאתה לוקח,

יכול להלקח כשדוחפים אותך אחורה, ואם אין לך על מי ליפול זה אלול להיות מסוכן. יש לי אנשים שאוהבים אותי מסביבי, זו לא הבעיה שלי.

טוב, אולי קצת. אבל זה לא אלול להוות בעיה מבחינתי, אני אדם חברותי ואני לוקחת דברים לאט, ובאיזי, ועם כמה שהתהליך קשה אני מאמינה

בניצחון בסופו של דבר.

סה"כ רציתי לי את התמימות שלי מפעם. את הרצון הזה לעשות דברים חדשים, בלי שהם ייגמרו. אני חיה לפי זכרונות, ואני לא חושבת שקיים

מישהו שלא.

אני לא בנאדם של מלחמות, כשקשה לי למשוך את החבל והיד שלי נפצעת אני משחררת. אמנם אני תלויה, אבל בכל זאת, אני מרפה.

זה כמו שבנאדם חייב להכריח את עצמו להעריך את מה שיש לו התקופה, כי אם הוא יאבד את הכל הוא יצטער. אבל הוא לא באמת מעריך,

כמו אחרי שהוא באמת מאבד. כפייה לא תמיד עוזרת, הדחקה לא תמיד עוזרת.

אני פוחדת שכל הדברים הטובים ייגמרו מתישהו. קשה לי לחיות את הרגע, ואת ההווה הזה כמו שצריך. כשבראש שסועה לי המחשבה שזה

לא תמיד יישאר ככה, והכל ייגמר. ואני יודעת שיש דברים שיישארו. אני מדברת על הדברים שממתיקים אותנו ביום יום.

קשה לי לקבל את זה. קשה לי להתמודד עם זה. אני יכולה עכשיו ליהנות מסביבה מסויימת, לרכוש חברים, לצחוק, לחייך וליהנות איתם.

ואז באמצע שנבלה אני אחשוב לעצמי שזאת רק תקופה כזאת. בדיוק כמו שתקופות רעות נגמרות מתישהו, גם זה חייב להגמר.

וזה יצבוט לי בלב, וזה ייכאב לי. אני לא בנויה לשינויים הקיצוניים האלה, אני לא יכולה לבנות את עצמי מחדש בסיומה של כל תקופה ואז לפרוש

את הכנפיים שלי שוב. אני בנאדם רגיש, ולוקח לי זמן לאסוף את החלקיקים האלה. זה ייראה לי סתם מזוייף, מכני. פשוט.

ואולי זה בעצם כי הלב שלי לא שלם. כשבנאדם חווה דברים כמו שאני חוויתי, וכשהוא מבין כמה יש יותר מדי אנשים ומעט מדי

בני אדם, הלב שלו לא שלם כמו בהתחלה. ואני רק נשארת עם סימן שאלה. זה הרי כ"כ ביזארי. אלוהים ברא אותנו כדי להיות מאוחדים, כדי להיות

תלויים אחד בשני, בשביל להיאחז אחד בשני בזמנים הקשים. בשביל להגיע לתוצר של אושר, ולשכוח מכל הקשיים מאחור.

אבל איך שהוא תמיד יוצא שאנחנו נפרדים בסופו של דבר. וכן, לי יוצא לחשוב על זה גם כשאני נהנית, וגם כשאני בחברה.

למשל נישואים. למה אנשים כבר לא מזדקנים ביחד? למה באיזשהו שלב הם צריכים להפרד, להתגרש? אחרי שהם החליטו שהם רוצים להזדקן

ביחד. למה באיזשהו שלב היחסים נעשים רעועים? וזה הורג אותי שבימינו כמעט כל זוג מתגרש. שהוא אפילו לא ממצמץ כדי לנסות לשוב

להיות ביחד וליהנות מזה. זה הורג אותי שדבר טוב כמו אהבה הולך ומתמעט עם הזמן. ואז נשארים הזכרונות, ואז - אבל רק אז אתה רוצה

לשוב לאותם רגעים נפלאים.

ואולי איי-שם נמצאת הנשמה התאומה שלי. מישהו שישלים לי את הלב, אבל אין לדעת. וגם אם כן, שום דבר לא נשאר לנצח. אפילו אנחנו

הופכים לעפר בסוף. רק חבל שאנחנו לא עושים את זה ביחד.

זה כואב לי. כ"כ.

אומרים שלב שבור אף פעם לא יהיה אותו הדבר.

.Litte Brunnets in big T-shirts are brain eaters

And I'm singing "oh oh" on a Friday night

.And I hope everything's gonna be alright

אני אהיה עסוקה בלימודים, מצטערת אם אני לא אתפנה אליכם. פשוט זה הציק לי הרבה זמן והיה חשוב לי לפרוק את זה.

.Kbye