בזמן האחרון קורות לי כ"כ הרבה פאדיחות, ובכלל אני דוחה דברים מלא מלא זמן גם כי אין לי את האפשרות לעשות אותם וגם כי אין לי פשוט כח, מחסור באנרגיה או משהו, וזה לא לטובתי אלא לרעתי פשוט באותו הרגע אני לא מבינה את זה. בסדר, נתבגר.
הפאדיחות באיזשהו אופן זה מצחיק, אבל עדיף להמנע מהם בכל מקרה.
כ"כ הרבה דברים שצריך לסיים ואפילו עוד לא התחלתי, מחוסרת כוחות באיזשהו מקום, ועם זאת יש שביעות רצון ענקית.
אני מאושרת ^_^ שוב, אין לזה סיבה. שלמות עצמית ככל הנראה, היצירתיות הרגשית שלי פורחת בזמן האחרון
אני חיה על מוזיקה, ריקוד, וכתיבה. כנראה שהאושר אצלי מגיע כשאני עושה דברים שאני אוהבת,
ומתחברת לעצמי. היה חסר לי השליטה הזאת על עצמי, וסופסוף אני מקבלת אותה אז תנו להתלהב בשקט. תודה.
בבקשה תטיפו לי מוסר שעצלנות לא טובה בשביל אף אחד, ושאני חייבת להזיז את התחת שלי.
המוזר שבדבר הוא שכל פעם שאני יוצאת לאנשהו, אני תמיד יוצאת עם אוכל בסופו של דבר.
באה לקנות דברים אחרים, ויוצאת עם אוכל. (:
היא יושבת במקום מבודד, עם מזוודה כסופה מלאה בחלומות.
עוצמת את העיניים וממתינה.
צלצול טלפון נשמע מהקומה השנייה, היא עולה במורד המדרגות
ומרימה את השפורפרת.
"את באה? אני למטה." היא שומעת קול רועד.
היא רצה במורד המדרגות מהר ככל שהיא יכלה,
במדרגה האחרונה כמעט נפלה,
אבל נלחמה בנשימות והביסה אותן.
היא מגיעה ליער חשוך למחצה.
בין רגע היא מצאה עצמה מתרוצצת סביב העצים הגדולים, בין לבין
נתקלת באורות עמומים, ובמקומות מוזרים.
האנשים רעדו מקור וחיככו את כפות הידיים אחת בשנייה, ורק לה היה חם.
האנשים בכו ורק היא חייכה. אולי כי היא ידעה שמצפה לה משהו
טוב בדרך.
היא המשיכה לרוץ מהר יותר, ומהר יותר אבל עם חיוך רחב על
הפנים, בדרך היא הגשימה את מירב חלומותיה.
עד שהגיעה למקום מוזר,
היה זה יער מואר, בו כולם חייכו ולכולם היה חמים ונעים,
והיא היחידה שהרגישה את הקור חודר לעצמותייה.
למרות שלא הייתה בה מעט עצבות.
היא זכרה את הצלצול וחיכתה בתקווה להפתעה טובה בדרך.
לפתע היא שמעה שאגה מהצד השני של היער, היא נבהלה
ובלי שהסבה את תשומת ליבה,
המזוודה הכסופה נפתחה ושאר החלומות נפלו אפיים ארצה.
היא המשיכה לרוץ, בוכייה וקפואת עצמות, כי היא ידעה שמחכה לה
משהו שם בדרך ואסור לה להתייאש. אבל איפה היא נמצאת עכשיו?
ענן שחור עטף אותה, נראה היה כאילו הוא רודף אותה,
והשמיים מסביב היו בהירים ומלאים בציפורים מצייצות.
מעליה ניצב עורב שחור, מקרקר בלי סוף, בוכה, מחכה לסערה.
היא ראתה דמות מטושטשת במורד הרחוב, ככל שהיא
התקרבה אל הדמות המטושטשטת כך העורב צווח בחוזקה
רבה יותר, וכך הענן מעליה נעשה אפלולי ושחור.
היא החלה לרוץ בזרועות פתוחות אל הדמות עליה חלמה.
אל החלום היחיד שנשאר לה במזוודה, אל האהבה שלה.
אך מדוע לכולם כ"כ חמים, נעים ומלא באהבה ורק אותה
עוטף הקור הסוער והאימתני, הבכי, העצב והתסכול.
היא המשיכה לרוץ אל הדמות בזרועות פתוחות וחיוך חמים,
אף על פי שזלגו לה דמעות מהעיניים.
היא כמעט הגיעה אל הדמות ללא תבוסה,
עד שנתקלה באבן ונפלה בחוזקה.
דממה, גשם סערה, קור מקפיא עצמות.
העורב צווח באימה והחל לנקר אותה כאילו היא הייתה גופה,
היא התמוטטה על הקרקע, שלולית של דם מסביבה.
היא פקחה את העיניים, ומצאה עצמה ממוטטת על הרצפה בחדרה.
הטלפון צלצל והיא לא ענתה. ליבה פעם בעוז,ודמעה קטנטנה זלגה מעינייה.
לא במקרה היה חם לשאר התושבים ביער, ורק היא קפאה מקור.
לפעמים, ואפילו בלי לשים לב, אתה מוותר על האושר שלך בשביל מישהו אחר.
הקליפ הזה מאד מזכיר לי את עצמי באיזשהו מקום. וגם השיר. (אה אה, והסולנית מלכה! (:)
גם את השיר אני אוהבת (: הו, כן. עוד נוסף בעריכה - תראו את האיש סקטילס המגניבול בצד.
רואים? קיצר אם תגנבו משהו, תכנים, או תמונות או אפילו הדבר הכי קטן, הוא ירקוד לכם את הריקוד
הזה. ועצה ממני, אתם לא רוצים את זה.
בפעם האחרונה שראיתי את הריקוד הזה, גם כמעט נחנקתי מצחוק, וגם מאד נבהלתי. (שזה קורה לכל אחד)
טוב אני סתם מקשקשת כאן
וזהו, בעיקרון. אז, שבוע טוב או משהו. ותזיזו את התחת שלכם, לא כמוני!
.Kbye
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Luckiest Loser