המסך האדום יורד, בד אדום מקופל ומפואר, שמריע על כך שההצגה מתחילה.

האורות העמומים מתחילים להפוך חזקים יותר ונותנים לבמה מעמד אמיתי.

בובה חיוורת קטועת ידיים יורדת מהקובייה השחורה שמעל הבד האדום שמתעטף על הבמה,

מנסה למלמל מילים ולזעוק לעזרה. העיניים שלה עייני זכוכית, נראה היה כאילו

כל רגע הן עומדות להשבר. החיוך שלה חיוך שבור, חצוי לשניים, ממולמל וחסר שיווי משקל.

המגע שלה מגע דל וריקני, והמבט שלה קפוא כקרח.

אנשים נתקפים חרדה כשהם מסתכלים לה בעיניים, הן חזקות, ועם זאת

משהו בהן מתעקש להשאר תמים.

קורי עכביש מכסים אותה מרוב שהיא בלויה וישנה.

היא משליכה את ידייה לכל עבר כשעל פניה הבעה חסרת אונים,

משהו בתוכה זועק למעט אהבה, כאילו זו התקווה האחרונה שלה.

החוטים משתחררים, והיא נוחתת בחוזקה על הבמה. מותחת את רגלייה ואת

מה שנשאר מידייה הבלויות, ומחייכת את החיוך השבור שלה,

כשדמעות של שמחה חמוצה מתוקה לוטפות את פניי החרסינה שלה בעדינות וברכות.

היא משתטחת על הרצפה כדי להרגיש את הקור חודר לעצמותייה,

להזכר מה היא תחושה.

לנושא אחר לחלוטין,

אני רוצה לומר תודה. לומר תודה שכשאני חוזרת מהביה"ס סחוטה ועייפה אתם שם, מחכים לי בזרועות פתוחות.

המשפחה שלי והחברים שלי זה הדבר הכי חשוב לי בעולם, בזה אין ספק.

אבל השנה מגיעה כאן למישהי תודה ספציפית. שגם כשלא היה לה כח היא חיבקה אותי בכח (ותאמינו לי שקיפודים נורא נרתעים מחיבוקים), שהיא לא נתנה

לי להשבר לרגע והיא כל פעם נתנה לי סטירה מעוררת סלידה והזכירה לי איזה אדם אני. אני יודעת שאני מזלזלת

בזה לפעמים, אבל אני מאד מעריכה את זה. אני חייבת תודה לכולכם. אבל בעיקר לך.

תודה לך, מדהימה שלי. אין מילים לתאר את אהבתי אלייך. אני כועסת על הריבים המטומטמים שהיו לנו היום,

אז הנה תמונה, להזכיר לנו כמה צחוקים יש לנו בדר"כ:

פפפפ, יצא לי פוסט חופר אחושבלול. כנראה כי לא כתבתי המון זמן, דווקא דיי התגעגעתי לכתיבה.

עיצוב חדש.

גם אני חשבתי שהכותרת דיי נרקיסיסטית, אבל יצא טוב אז שמתי.

נוסטלגיה שבא לי לחלוק:

נכון שהוא בריטי שמנמן וחמוד שבא לחבק?

לפעמים אני ממש חושבת שנולדתי בריטית. מנומסת ומטורללת. טוב תמחקו את המנומסת.

שבוע טוב או משהו כזה. ושיהיו ימים יותר טובים. (>^.^)>