הזמן הזה הורג אותי, חומק לי מבין הידיים בלי שארגיש אפילו. אני לא מספיקה דבר, נלחצת מכל שטות, ומחמיצה דברים והכל בגלל הזמן. אני שונאת את הזמן, הזמן היא מערבולת שעוטפת אותך, מצד אחד מארגנת אותך מצד שני מבלבלת אותך כשאתה מחמיץ אותה. היא תסחוף אותה איתך גם אם תנסה להתנגד, אי אפשר לעצור את הזמן. אני לא מאורגנת משום בחינה, הכל אצלי בראש מבולגן ומבולבל, הרגשות, עם הצרות הבעיות והשטויות. אתמול חלמתי חלום כ"כ מוזר, הכל היה אוסף של דברים שיושבים לי בתת מודע, אפילו החורף שממהר להגיע. בסוף החלום כאילו התמלאתי שביעות רצון, וירד גשם. אני לא חושבת שזה סימן שבחורף דבר כלשהו ישתנה, אני חושבת שזה סימן שאני מבולבלת, ובחיים לא הייתי כ"כ מבולבלת בתקופה זו של חיי, התזמורת במוח שלי לא מספיקה לפעול, והמנצח כנראה עושה טעות כי הוא מזייף יותר מדי בזמן האחרון. אבל אולי זה כן סימן שהגשם פשוט צריך לשטוף מכל הכיוונים, לנקות את הבניינים והמכוניות, ולנקות גם אותי. נמאס לי להחמיץ פנים בכל פעם שמשהו לא הולך לי, אני שונאת להיות מפונקת, אני שונאת להיות בכיינית, אני שונאת לברוח מהבעיות שלי.. לפעמים זה פשוט בלתי אפשרי להתמודד עם הכל, במיוחד עכשיו כשהכל דחוס בתוך מערבולת של מחשבות. אני מתה לחזור להיות ילדה קטנה, לקפץ לי ככה בשלוליות ולעשות הכל בלי לחשוב יותר מדי, אבל מצד שני זה גם להיות עיוורת, ולהתבגר בשלב יותר מאוחר. אז אולי זה דווקא חיובי שזה בא עכשיו? שלא תבינו אותי לא נכון, אמנם אני בקושי ישנה, ובזמן האחרון אני גם שותה קפה, יש לי בעיה של חוסר ארגון ואני חולמת חלומות מוזרים אבל אני לא זקנה באופי שלי, ממש לא. זה מדהים איך שכמה שאני יותר אוהבת בנאדם, ככה המצב-רוח שלו משפיע על שלי. אני טובה בלעודד, אבל לא את כולם. אני רוצה לתמוך, אבל המסע שלי עם עצמי לא הסתיים ויש לי עוד דברים להסתמך עליהם. אני יותר מדי מתאמצת, יותר מדי הכל. אבל מסתבר שגם להתנתק לא עושה לי טוב. אני צריכה לעשות הפרדה ביני לבין אחרים, זה שרע לאחרים לא אומר שרע לי, ולהפך. אני חייבת להפסיק לקחת את הדברים האלה כמובן מאליו.

-

והנה מסר קטן לכם הקוראים.

אני שונאת שאנשים שאני לא מכירה מנסים להכנס לעולם הקטן שלי, כי רק כשאני רוצה לתת לכם להכנס, אני אתן. כרגע, מה יש לכם לקרוא בבלוג שלי? באמת שכבר לא אכפת לי, אני כותבת כאן לעצמי. נחמד לי שיש אנשים שמעריכים אותי על דברים שאני עושה, ובגלל זה אני גם אוהבת חלק מהמגיבים. במיוחד אלה שמכירים אותי, באמת, אתם בקושי מכירים אותי במציאות, ואם אתם לא אז כנראה שאתם גם לא צריכים. אז מה אתם בעצם עושים כאן? הבלוג הזה פתוח רק כי עושה לי טוב לכתוב, עושה לי טוב לראות כאן את הזכרונות שלי, עושה לי טוב לקבל תמיכה מחברים, לשמוע דעות של אנשים אחרים, לחלוק על דעות של אנשים אחרים. מה שכתוב כאן בטח אבל בטח שלא אמור לעניין אתכם, בעיקר אם אתם לא קשורים אליי בשום דרך ובשום צורה. אני שונאת שמנסים להכיר אותי מרחוק, ושבכלל שופטים אותי בגלל אופן הכתיבה שלי. אני לא אגיד לכם שזה לא ילמד אתכם עליי, אבל מה המטענים הרגשיים שלי צריכים לעניין אתכם כשאתם לא באמת מכירים אותי? אם הכנסתי אתכם לעולם שלי, קחו את זה כמחמאה. אני לא עושה את זה הרבה. ואם לא, אז כנראה שיש לזה סיבה. אז אני באמת לא רואה סיבה למה צריך לעניין אתכם מה עובר עליי בחיים. אם זה מעניין אתכם, בבקשה, תקראו. השאלה היא למה, מה זה ייתן לכם להכיר אותי מרחוק? מה שאני מנסה להגיד זה - אל תנסו להכיר אותי דרך כאן. לא ברמיזות קטנות והסתכלות צרה מרחוק, ולא גם לא בהעברת מחשבות על הרגשות שלי והחיים שלי. באמת שזה לא ייתן לכם כלום. אל תדברו איתי בקשר למה שכתוב כאן, אלא רק במגמה האינטרנטית הזאת, זה שאני משתפת את הבלוג הזה ברגשות שלי כאן לא אומר שאני מעוניינת גם שתנסו לפתח איתי שיחות נפש בקשר לכל פיפס קטן שאני כותבת כאן. אם אני מעוניינת, אני אגיד. להגיב אתם בהחלט מוזמנים, ממש לא אכפת לי. אל תפחדו להראות שאתם קוראים כאן, אני לא יאכל אתכם, זה פשוט מטופש לנסות להכיר אותי מרחוק, ואז לשפוט אותי לפי זה. כי באמת שאני כותבת כאן כל דבר שעובר לי בראש. או לחילופין (יותר גרוע) - אל תחשבו שאתם מכירים אותי לפי זה, זאת רק טעימה קטנה מהעולם שלי, לא מעבר לזה. הייתי סוגרת כאן ממזמן אם כתיבה לא הייתה עושה לי טוב, אבל זה אחד הדברים היחידים שאני באמת אוהבת לעשות. זה הכל. תודה. בכלל אני שוקלת לפתוח בלוג חדש או לשנות את המס' של הבלוג הזה, כי זאת תופעה באמת בלתי נסבלת. (לא שזה מונע ממני להמשיך לכתוב כאן בחופשיות, אבל עדיין).

-

אני יודעת שהחיים זאת התמודדות יומ-יומית, אבל קשה לי לקבל את העובדה הזאת. אולי אני בנאדם שאוהב להתרגל למשהו, אתם גם מוזמנים לקרוא לי בנאדם משעמם. למרות שאני לא חושבת שכשיש את האידיאל צריך לחפש משהו אחר, רק כדי להיות בטוח שאין טוב יותר. אח"כ אתם סתם מאבדים, ומתחרטים, וזה מדהים כמה שהמעשים שלכם לא מחושבים ואתם יכולים להתחרט על הכל אחריי שנייה.

-

אני רוצה קו סיום, שיגיד לי מתי לעצור, כי אני לא מפסיקה לרוץ ואני מתעייפת מהר מדי. אני רוצה לדעת מתי ואיך לסיים כל דבר בצורה הכי טובה, וכן, כמו כל החנונים, אני תמיד אוהבת להיות מוכנה מראש.

גשם, רד כבר גשם. אני רוצה אוויר צח של חורף. ובכל זאת בין פה ושם אני נהנת מימים מבולגנים, מלצאת בכל לילה לחלון ולהריח את הריח של הכביסה, לנשוף את האוויר ולחייך.

להתיישב מול סיינפלד עם נודלס, עם קצת צחוקים ושמחה אמיתית.

הדבר הכי טוב שקרה לי השנה זאת ההגשה העצמית שלי, ושסופסוף מצאתי את עצמי. וכמה שתרצו, את העובדה הזאת לא

תצליחו להרוס לי.

-

לא אני כתבתי, אבל זה כ"כ נכון:

חבר רגיל, כשהוא בא לבקר, מתנהג כאורח..
חבר אמיתי, כשהוא בא לבקר, פותח לבד את המקרר ולוקח מה שירצה.

חבר רגיל, אף פעם לא יראה אותך בוכה.
חבר אמיתי, כתפיו ספוגות מהדמעות שלך.

חבר רגיל מביא בקבוק יין למסיבה שלך.
חבר אמיתי יגיע לפני כולם לעזור לארגן וישאר אחרי כולם, לעזור לסדר.

חבר רגיל יתרגז אם התקשרת אחרי שכבר הלך לישון.
חבר אמיתי ישאל למה לקח לך כל כך הרבה זמן להתקשר.

חבר רגיל מעונין לדבר איתך כדי לשמוע על הבעיות שלך.
חבר אמיתי רוצה לעזור לך עם הבעיות שלך.

חבר רגיל חושב שהחברות הסתיימה כיש לכם ויכוח
חבר אמיתי יתקשר אליך אחרי שרבתם.

חבר רגיל מצפה שתמיד תהיה שם בשבילו.
חבר אמיתי רוצה שתדע שהוא תמיד שם בשבילך.