נמאס לי להיות בלחץ מכלום. נמאס לי להתעצבן מכלום.

למה אני חייבת לנתח כל דבר מנקודת מבט מופשטת, למה? למה אני פשוט לא יכולה להיות טיפשה כמו כולכם.

מה שתגידו לא יעזור לי, אני יכולה לנסות להכריח את עצמי לא לנתח כל דבר בדרך שלי, זה פשוט בא בטבעיות.

כאילו זה הגורל או משהו. לפעמים זה ממש כיף לי להתחבר לצד הרגשי העמוק שלי, לפעמים אני לא אוהבת

להיות "סתם" כמו כולכם. ואולי זה יישמע יומרני, אבל אני באמת יודעת שאני לא כמו כולכם, ולפעמים זה עושה

לי טוב.

ואני סותרת את עצמי לגמריי, וגם את זה אני יודעת. אבל בתכלס ככה זה. ניסיתי כמה פעמים להיות שטחית,

לעשות צחוק מכל דבר. זאת לא אני. זה כן, באיזשהו מקום זה כן חלק ממני. אבל יש גם את החלק השני

שמסרב להיות כזאת. ההבדל ביני לביניכם מזכיר לי את הגבול בין אהבה לשנאה, דק ובלתי מורגש. אני כועסת

על עצמי שאני מנסה למתוח את הגבול הזה, אבל לפעמים כל המחשבה הזאת עושה קצת כאב ראש. ועוד לא

מצאתי אחד שהוא כמוני, בנאדם אחד שהוא באמת כמוני. אני לא מדברת על האנשים שממש קרובים עליי,

ברור שהם כן, הם כמו חלק ממני. עם השאר אני מתקשה למצוא שפה משותפת, אני יכולה, אבל לא רוצה.

כל השאר נראים לי כמו זרים בתחפושת. וגם אם אני חושבת שמצאתי מישהו כמוני, בסוף מתברר שאני

טועה והוא כמו כולכם. זה מקשה עליי, אבל חיים עם זה. לא הייתי רוצה להיות שונה באמת. אני אוהבת את

עצמי ככה. פשוט חסרה לי הזדהות עם אחרים. חסר לי מישהו שלא נכנע לחברה כמו כולם, שלא נפל כטרף.

אין כאלה כבר, לצערי. כולכם מוותרים על עצמכם בסופו של דבר.

סופסוף הלכתי לברר בקשר למחוייבות אישית, סופסוף הזזתי את התחת שלי. גם מצאתי מקום קרוב לבית,

בספרייה העירונית. אני אעשה שם. ולא אכפת לי כמה זמן ייקח לי לעשות את השעות האלה, אני צריכה

ללמוד להפסיק לחפש מחוייבויות ואז לברוח מהם. מטופש משהו.

התקופה הזאת אני מוצאת את עצמי מתנערת מריקנות, מתחברת לעצמי יותר מתמיד.

וזה יודע להעלות לי חיוך כל פעם מחדש.

אני רוצה ללגום שוקו חם, לקרוא ספר טוב, לזקוף את הראש ולחייך כמו תמיד.

כי באמת שאין סיבה שלא.

,Stop Looking

.Happines is Just Next to you