את מבחינה בבקתה קטנה מעץ, מגיעה אליה בצעדים חרישיים, בשקט מהוסס שכזה.

מציצה בעינית הדלת ופותחת אותה באיטיות.

גן עדן בדיוק כמו שתיארת אותו.

כח קוסמי של אושר וגלי שמחה מסעירים אופפים אותך,

חיוכים בכל מקום, וריח שיש בו מכל הטוב.

לפתע את נקלעת למערבולת סבוכה ומייגעת ואת חשה בקור מוזר ובלתי נשלט שחודר לך לעצמות וגורם לשינייך לנקוש ללא מנוחה.

חיות הטבע שמייללות ללא הרף, הדמעות שנוזלות ללא שליטה וכאבי הראש החדים שמתשלטים, כדורי

אש שמתגלגלים במדרון השביל, ערפל אפרורי ושובל של כאב.

הלחץ גובר והחיוכים פתאום נראים מזוייפים. נפילה ועוד נפילה, פציעה ועוד פציעה, נשיכות שפתיים מרובות

וכאבי לב. המקום הולך ונעשה מצומצם יותר ואת אינך דוחקת בקירות האפורים בכוחותייך הפעוטים, מעדיפה להכנע לחולשות שבך.

את מתקרבת למדרון התלול, מתכופפת ומקריבה את אפרכסת אוזנך. את רצה בבהלה אנה ואנה

כשהשמלה הצבעונית שלך הולכת ונעשית אפורה. יש בך רצון עז לצרוח אבל את לא מסוגלת,

תחושה של רובה טעון בתוך פה, כאילו בכל רגע את עומדת לשמוע את הירייה ולהשתטח.

דלת מאובקת וסדוקה שנפתחת לאט לאט בגלל הרוח ונטרקת כשאת נקלעת לתוכה בכוחניות,

ללא כל שליטה. אדם לבן ללא תווי פנים מרכין את ראשו ומחייך בחמימות. את מושיטה לו יד לעזרה והוא מרים את ראשו באיטיות,

מחייך חיוך זדוני ומשמיע זעקה מקפיאת דם.

את נבהלת ומסתובבת גם כן, ובלי שתשימי לב הוא נועץ את קלשונו בליבך.

הוא מוציא שקית ומצחצח את כפפות המשי הלבנות שלו בסטרילויות ממש כמו רופא אמיתי ומכניס אותו למזוודה שחורה.

את משתטחת על הרצפה, עם פנים קשות. מחוסרות כוחות לבכות, מחוסרת כוחות לצרוח, כשדם נוזל

לך מכל הגוף ואת הופכת להיות אחת מהגופות המצחינות בחדר ההוא.

הפסדת במבוך, טיפשה. התרגלת לשמחה וליופי שבחיים, כשבכאב ובעצב הרמת ידיים, לא נלחמת, לא נאבקת.

היית צריכה להעריך את הפציעות והצלקות, את הדמעות והכאב.

עכשיו את פשוט מתה.

Lights will guide you home
And ignite your bones
And I will try to fix you

תכנוניםתכנוניםתכנונים; ^,,^

ללמוד, ללמוד ושוב ללמוד. או לפחות לנסות.

לנצל את חופש פסח, או לפחות לסנות.

יאללה, אחד באפריל שמח. וחודש אפילו יותר שמח (: