כי החיים הם לא סרט מצויר

כל יום - השעה 5:30 בבוקר, השעון המעורר מצלצל עם המוסיקה של ההתחלה של מלך האריות (גלגל החיים). לפעמים אני מכבה אותו ישר ולפעמים נותנת לנודניק להמשיך עוד כמה דקות. אם אני לא קמה עד 6 אז יש עוד שעון מעורר שאומר לי שאני כבר ממש מאחרת.

אני קמה, הולכת לשירותים, חוזרת למיטה - לשמיכה, שמה עדשות, קמה, מורידה פיג'מה, לובשת את החולצה של המדים, לובשת את המכנסיים של המדים, מסתרקת, לוקחת את הפלאפון ויורדת למטה. לפעמים אני מצליחה לאכול משהו קטן לדרך ואם לא אז אני פשוט נועלת את הנעליים הצבאיות ולוקחת את התיק ויוצאת מהבית תמיד עד השעה 6:15.

בדרך לאוטובוס, אני מוציאה את האוזניות מהתיק ומחברת לפלאפון ומתחילה לשמוע מוזיקה בשאפל. ממש לפני היציאה מהשכונה (דרך רחוב ווטסון) יש חניה שלפעמים עומד שם ילד עם כיפה וכנראה מחכה להסעה שלו. אני מחלקת לעצמי את הדרך לשלושה חלקים לפי הרחובות שמולי - חלק ראשון נגמר והשני מתחיל כשאני מול רחוב גבעת דאונס והחלק השני נגמר והשלישי מתחיל כשאני מול רחוב יאנוש קורצ'אק. תמיד כשאני עוד בחלק הראשון חולף על פני אוטובוס 24. בדיוק כשאני בין החלק הראשון לשני, עובר ברחוב מפנה זבל של העירייה. כשאני מסיימת את החלק השני עוברת ברחוב מי שהייתה המזכירה של השכבה שלי בתיכון והיא כנראה בדרכה לבית בירם. בערך באותו זמן גם מגיע אוטובוס 37א' וכל מי שרוצה להגיע למרכז חורב יורד בתחנה שלפני. תמיד יורדים שניים או שלושה חיילים די גדולים עם כומתת בקו"ם, גבר מבוגר ואישה מבוגרת וחמורת סבר. הם כולם חוצים את הכביש לא במעבר חציה ומגיעים לצד שלי קצת לפני. קצת לפני שאני מגיעה לצומת של מרכז חורב חולף על פני עוד אוטובוס 24. אני חוצה את הצומת ובדרך כלל חוצים איתי חייל מחיל האוויר עםזקן ותיק גב ירוק ואישה צעירה דתיה. אני מגיעה לתחנה שמול מרכז חורב ומחכה לאוטובוס. הראשון שמגיע זה 133 ואם אני מפספסת אותו אז מגיעים בערך ביחד 123 ו-11. אני הכי אוהבת את המושב הכי אחורי בצד של הנהג. ואם הוא תפוס אז אני מתיישבת במושב קרוב. הכי אני שונאת זה שאני מתיישבת ליד מישהו שיורד בתחנה לפני המרכזית כי אז אני צריכה באמצע נסיעה לקום בשביל שהוא יוכל לעבור.

אני מגיעה לתחנה המרכזית, יורדת מהאוטובוס ועוברת את הבידוק הביטחוני, נכנסת לתחנה וחולפת על פני כל החנויות שעדיין סגורות ועל פני השעון הגדול שמראה שהשעה 6:40. אני עוברת במנהרה וחולפת על פני השומר ואף פעם לא דרך המכשיר שגם ככה נראה לי שהוא מקולקל. אני נכנסת לתחנת רכבת וישר מתנפלים עלי אנשים שמחלקים עיתונים. אני מתחמקת מהם ותוך כדי מוציאה את החוגר שלי. אני ניגשת למכונה הנמוכה משמאל לקופה ומוציאה משם כרטיס. אני עוברת לרציף 2 אבל מתיישבת בספסל השלישי מול רציף 3 למרות שלפעמים הוא תפוס ויושב בו מישהו מחיל הים עם פנים מלאות פצעים ומעשן. כשאני מתיישבת, אני מוציאה את הספר שלי ומתחילה לקרוא. כל כמה זמן אני מציצה על השעון שלידי וכשהשעה 6:50 אני הולכת לשפת הרציף מול איפה שכתוב ק2.

אם יש לי מזל, הדלתות נפתחות בדיוק מולי ואז יש לי יותר סיכוי למצוא מקום לשבת. אם לא, אז אני מתיישבת על הרצפה ליד תחילת הקרון איפה שיש רק שלושה מושבים. בדרך כלל בבנימינה מתפנה מקום בכל מקרה. אני ממשיכה לקרוא ואם אני עייפה אני נרדמת כשיש לי שעון שמעיר אותי ב-7:50 שאז בדרך כלל הרכבת בתל-אביב מרכז. אני יורדת בתל-אביב השלום, נדחפת עם כולם, עולה במדרגות הנעות וחולפת על פני עזריאלי שגם שם החנויות ברובן עדיין סגורות. עוברת את הגשר ונכנסת לקריה - כל יום.