כי החיים הם לא סרט מצויר

כבר הרבה מאוד זמן שלא הרשיתי לעצמי להיות אני מבפנים. הרגשתי שאני יותר מדי מסתכלת על עצמי מלמעלה וחווה את הדברים בצורה קצת מנותקת, זהירה מאוד. נראה לי שהעברתי את כל סוף השבוע האחרון במצב מחובר לחלוטין. ידעתי מי אני ואהבתי את עצמי. שמחתי, צחקתי, הייתי רגועה ומשוחררת. ובסופו של דבר, זה מקרין. כשיש לי ביטחון עצמי אנשים קולטים את זה ולרוב נענים בחיוב. המלאך שלי תמך בי המון ואני מרגישה שגם אני מצליחה לתמוך בו בחזרה. אני הרבה יותר משוחררת. פחות מתביישת להגיד לו דברים טובים, לתת מחמאות, להנות ולהראות לו את זה.

הולכת להיות לנו תקופה די ארוכה, רצופת אירועים ומרגשת. אני רוצה להראות לו שאכפת לי, שידע שהוא חשוב לי. אני פוחדת שעוד פעם אני אבטל הכל ברגע האחרון כי תוכניות לחוד ומעשים לחוד ומעשים זה בהחלט לא הצד החזק שלי. תמיד ההססנות גוברת. ומה אם.. שמקנן ולא מרפה. הפעם חסרים לי גם רעיונות. אבל אולי הם עוד יבואו. כי הרי העיקר  הכוונה. זה כיף ליזום דברים ולהצליח, יש אדרנלין, יש תחושת אחריות ויש המון גאווה עצמית. הבעיה היא כשלא כל כך מצליחים. הידיעה הזאת יכולה פשות למוטט. לרפות ידיים להרבה מאוד זמן ואפילו לתמיד. הרי תמיד מנסים פעם ראשונה, לא יודעים, מקסימום נטעה. אבל הטעות יכולה לכאוב ואצלי הכאב הוא תמיד מוקצן. אחר כך כבר הפחד משתלט, הפחד מהכישלון החוזר. הפחד מלאכזב את עצמי עוד פעם. מלראות מולי פנים שאין בהן שום הבנה או הערכה ליוזמה שלי. כן, אני פוחדת ליזום וזה משהו ממש חזק ומגביל בחיים שלי. הייתי רוצה פחות לפחד וגם אם אני טועה אז שלא יכאב לי כל כך, שאני לא אקח הכל ללב. מה כבר קרה? זה לא שהפסיקו לאהוב אותי, נכון? ואולי גם זה כבר קרה.. אבל נוצר המצב האבסורדי שבו אני כל הזמן משחקת פרווה. אין שום דבר אמיתי, הפסקתי ללכת עד הסוף. אני צריכה  להפסיק את המעגל הזה, לקבל כמה סטירות, להבין שזה לא כזה נורא ולהמשיך הלאה. יאללה, תתבגרי. ברוכה הבאה לחיים!

בשבת התעוררנו מאוחר. פשוט ללכת לישון ולהתעורר מתי שיוצא. אני לא מסוגלת לישון יותר מדי והתעוררתי לי כבר בסביבות 10 אבל העצלות גברה וחזרתי לשינה מכורבלת בשמיכת הפוך. במצב כזה של שינה תמיד יוצא לי לחלום מלא חלומות. איכשהו הצלחתי לחלום שניים והזיכרון שלי מהם הוא ממש מפורט.

בהתחלה של החלום הראשון עבדתי בחדר אוכל או משהו בסגנון קייטרינג. הרבה מהעובדים האחרים שהיו איתי שם כל הזמן התמרמרו ואמרו כמה לא כיף להם. ההמשך קצת מעורפל אבל הייתה לי שיחה עם מישהי שהייתה די מאוכזבת ממני אבל הבטיחה שהיא תטפל בעניין שלי כי יש גם עוד מישהי עם מצב דומה. בהמשך היא חזרה ואמרה שהקבוצה עשתה הצבעה (משהו בסגנון המכינה) והחליטו להעביר אותנו ללמד בכיתות. אח"כ באו קבוצה של כל מיני בנות שהודיעו לי ולבת השנייה שהייתה באותו מצב כמוני שהן יותר ותיקות ולכן הן יקבלו עדיפות בבחירה של הכיתות. הייתה שיחה שלמה על כל מיני בתי ספר בחיפה ואותיות של כיתות. די נמנעתי מהשיחה ובסופו של דבר הודיעו שהחליטו. רציתי שיגידו לי מה נבחר בשבילי אבל כולם התחמקו והעביר דף עם מערכת שעות בין כולם אבל לא הצלחתי להגיע אליו. המישהי הראשונה שטיפלה בי לקחה אותי לשיחה על אחריות וכל מיני שטויות כאלה ועוד פעם ביקשתי לברר מה קיבלתי והיא אמרה שהיא לא זאת שקובעת. בהמשך החלום חזרתי לחדר אוכל והמישהי הזאת הודתה שהמצב באמת לא משהו. פתאום כבר נמאס לי מהכל ואמרתי שבעצם לא רציתי לעזוב והיה לי טוב אבל עזבתי כי כולם עזבו אבל דווקא ממש נהניתי והודעתי שאני בעצם נשארת והלכתי למלא את תפקידי.

החלום השני היה עם אנשים יותר מוכרים. היינו כל החברים במרכז הכרמל וסתם הסתובבנו. מתישהו הוחלט להיכנס לבאר שנראה כמו באר במערבונים של פעם. היה באר ארוך מאוד ובמרחק די גדול ממנו, צמוד לקיר, היו שולחנות עץ גדולים. כולם הלכו להתיישב ואני הלכתי לבאר והתחלתי לדבר עם הברמן ותוך כדי אכלתי מצלוחית שהייתה שם דברים עגולים (קליק או כיפלי או משהו בסגנון). פתאום הוא אומר לי שיש לי משהו על הכתף ואני מגלה שכולה מלאה בפצעים שממשיכים להופיע תוך כדי שאני מסתכלת. אני קמה והולכת לשולחן של החברים שלי שמעבירים ביניהם בגדים. אני מגלה שאלו בגדים שירדן ומור קנו בשביל כולם. אני מנסה גם לקבל את הבגד שקנו לי אבל לא מצליחה. כולם כל הזמן עסוקים בלמדוד בגדים אחד של השני וכולם מדברים יש מלא רעש. אח"כ הם מחליטים לצאת ורק טלי נשארת וביחד אנחנו מסדרות את כל הבלאגן שנשאר ואז גם טלי הולכת ואני מוצאת על השולחן בית משחק קטן של פליימוביל ואיכשהו אני יודעת שהוא ממש נדיר אז אני מכניסה אותו לארנק שלי ויחד איתו עוד 5 דמויות פליימוביל שמצאתי. אני ממש ממהרת ושנייה לפני שאני עוזבת, אני מוצאת שלושה ציורים שטלי ציירה של כל מיני דמויות מפוקהונטס. אני לוקחת אותם ביד השנייה ורצה החוצה. אני עוברת שער לבן וסוגרת אותו מאחורי ומוצאת את עצמי חזרה במרכז הכרמל. אני עדיין ממהרת ורוצה לתפוס אוטובוס מהתחנה בצד השני. אני עומדת ברמזור מול תחנת הדלק פז ורואה שהאוטובוס בדיוק מגיע ושאני לא אספיק. אני מחליטה לחצות את הכביש למרות המכוניות וממש מתקשה. הן נוסעות בלי סדר ונגד הכיוון ואז זה נגמר.

כשהתעוררתי היו לי המון שאלות. מה זה אומר עלי ועד כמה זה באמת משקף את המציאות ועד כמה ללכת אחרי החלומות שלי וללמוד מהם? ישר התחלתי לפרש אבל זו סתם ירייה באפלה. הבעיה היא בעיקר שהתעוררתי נורא מוטרדת וכל היום חשבתי עליהם. הם ממש מרתקים אותי, כל כך הרבה פרטים ודמויות. נקודת הראייה שלי, רמת ההחלטיות שלי בחלומות. זה ממש מעניין..

עכשיו אני הולכת לישון. כנראה שלא יהיה יותר מדי מעניין הלילה אבל יש בי עכשיו יותר רוגע.

שיהיה לילה טוב ושבוע טוב, 

עדי:)