עברו שבועיים, בעצם כמעט שלושה. והרי הבטחתי לעצמי שאכתוב יותר, שלא אשמור הכל בבטן. שאביע. ולא. עוד פעם נסחפתי למערבולת רגשות סתמית שלא תוביל אותי כנראה לשום תוצאה. נמאס לי מהשגרה הזאת. אני רוצה שינוי אבל לא עושה שום דבר בשביל לגרום לו לקרות. אני יודעת שהשינוי לא יבוא מעצמו אבל אני עדיין מקווה ועדיין יושבת ולא עושה כלום. יורה לעצמי כל יום מחדש ברגל (או באוזן או בראש) מחליטה שהיום אני לא יכולה אבל אם מחר אני ארגיש יותר טוב אז מחר זה יקרה. לכל יום מחדש יש לי את מחר.
מחר זאת המילה הכי מתוקה שיש. היא טומנת בחובה המון הבטחות וציפיות וחלומות ורצונות. בשביל להגיע למחר כל מה שצריך לעשות זה לגמור את היום. רק שהיום ייגמר ויבוא ומחר. ומחר יהיה טוב.. אני יושבת לי בערב מול המחשב או הטלויזיה ונתקפת במחשבות. מה יביא המחר הזה. אני מחליטה החלטות ומתכננת תוכניות אבל עכשיו כבר ערב אז עכשיו כבר לא אבל מחר.. כן, מחר.. אני מתגעגעת לכל כך הרבה אנשים ומצבים וחוויות אבל הכל לא מתאים לעכשיו. רק מחר. מחר.
להיכנס עם ספר למיטה, משהו על ספר בראשית עם מילים גבוהות שעכשיו אני מבינה את כולן בגלל שישבתי במשך חודשיים מול כרטיסיות ושיננתי עד שהמוח נכנע ונתן להן להיכנס. אני חושבת על כל המילים והמשפטים שהן יוצרות ועל כל המשמעויות שהן מנסות לטעון. מה זה אומר עלי, על החיים, על החברה שאני חיה בה. מה אני רוצה להיות שאני אהיה גדולה (לא, אני עדיין לא גדולה אבל גם לא כזאת קטנה), על מי אני רוצה להשפיע, אילו משמעויות אני רוצה ליצור ואצל אילו אנשים. מי אני רוצה שיהיה חלק מחיי ועל מי אני מוכנה לוותר כדי שיעזבו אותי סוף סוף בשקט. וכבר די מאוחר, בעצם כבר מחר אבל זה לא מרגיש ככה. עדיין לא מחר. אני לא רוצה שהוא באמת יגיע. אני די מפחדת ממנו. מחר אני אצטרך להוכיח את עצמי ואין לי כוח לזה. עכשיו אני עייפה, העיניים כבר כושלות, קוראות את השורה בשנית ומדלגות על פסקה בטעות. מה? אין לזה שום משמעות. רגע, אני רוצה להתחיל מחדש, אולי תהיה לזה משמעות אם אני אתחיל את העמוד מחדש. ושוב אני נסחפת אחרי הגיבורה. (זו חייבת להיות גיבורה אחרת זה לא אמין). וגם היא הולכת לאיבוד. המון מחשבות. והגעתי לסוף העמוד. גם מספר לא זוגי יכול להיות יפה. אני מסתכלת עליו רק לרגע. וואו, כמה עברתי, איך לא שמתי לב, איך נסחפתי ככה. נדמה כאילו רק לפני דקה הייתי במקום אחר לגמרי, זמן אחר, מציאות אחרת. אבל אני חוזרת למציאות שלי. ועכשיו כבר מחר והעיניים נעצמות והספר נשמט מהיד ואני מוצאת קצת שלווה ולו לרגע קט. גולשת לעולם של חלומות, עולם שטוב לי בו, שאין בו זמנים ויש רק את עכשיו ולעולם לא יהיה מחר.
ופתאום מגיע מחר ואני נושמת אותו ויודעת שהנה הגיע יום חדש והוא עכשיו והוא היום. וכל השאיפות וכל הרצונת וכל החלומות שייכים ליום אחר, שייכים למחר.
החגיגה נגמרת - נעמי שמר
ולפעמים
החגיגה נגמרת
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת
שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית -
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.
מבראשית
את עולמך בבוקר תמיד לברוא:
האדמה, העשב וכל המאורות
ואז מן העפר, בצלם אנשים
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.
גם אצלך
החגיגה נגמרת
ובחצות
הביתה את הדרך
קשה לך למצוא
מתוך החשכה אנחנו מבקשים -
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האינדיאנית