כי החיים הם לא סרט מצויר

פיזיקה זה כיף. בבקשה לא לסקול אותי באבנים אבל אני די נהנית מזה. קצת תרגילים, קצת לחשוב, קצת לדמיין מצבים מגוכחים עם גלגלות וחוטים מושלמים ובכל שיעור אני אפילו לומדת משהו מעשי חדש. פעם את למדנו איך אפשר למשוך מפה מבלי להפיל את כל מה שעליה. בשיעור הקודם למדנו באיזו זווית לזרוק בומרנג כדי שהוא יחזור. בין השיעורים אני פותרת קצת תרגילים, צופה קצת בסרטונים באינטרנט ונמצאת הרבה בחופש. זה מצב אידיאלי. כי אני כן עושה משהו אבל יש לי מספיק זמן בשביל עצמי. חזרתי לקרוא בקצב נורמלי ועל כך אני שמחה מאוד. אני מתגעגעת לספר שלי כשאני לא קוראת ואני תמיד יודעת שיהיה לי מה לעשות בדקות פנויות. החיים טובים. יש אביב בפתח או שבעצם בעיצומו ושמח לי. זה לא אומר כמובן שהחיים פשוטים ועל מי מנוחות אבל אני פשוט החלטתי לקחת את הכל בקלות ולחכות ולראות. בעיקר כי אני לא מצליחה למצוא פתרונות מתוחכמים יותר.

נסעתי לשבוע לברצלונה עם המשפחה וביחד עם כל העצבים והכעסים, הצלחתי לשנות אווירה בחיים שלי. יצאתי, ראיתי עולם, מתחתי קצת שרירים והשתחררתי מכל הכבדות ששרתה עלי. אירופה אדירה, אין מה להגיד. הכל שם הרבה יותר יפה. הבתים, האנשים, אפילו השוק של הדגים מריח טוב. עולה לי חיוך כל פעם שאני חוזרת ומדמיינת את עצמי מטיילת ברחובות הומי האדם ומכל פינת רחוב אנשים מחייכים ומציעים לי ורד. היה לי הרבה על מה לחשוב בנסיעה הזאת ובאמת יצאתי מהארץ די טרודה. מה שהשפיע מאוד לרעה על מצב הרוח שלי.

מטרידה אותי למשל העובדה שאני נראית כמו ילדה קטנה. אנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה ובטוחים שאני בת 16 וזה עוד במקרה הטוב.. מצד אחד, כולם אומרים לי שזה טוב ואני נוטה להסכים. הרי גם בעוד עשר שנים אני עדיין איראה צעירה מאוד לגילי ואז זה יהיה רק לטובתי. אבל עכשיו זה קצת מעצבן. המראה שלי גורם לאנשים לא לקחת אותי מספיק ברצינות. מסתכלים עלי ומזלזלים. לא סומכים עלי יותר מדי וגם לא נותנים לי את הכבוד שאני מרגישה שמגיע לי. זה מבלבל אותי. אני לא יודעת כבר מה לחשוב על עצמי. איפה למקם את עצמי. וזו גם בעיה. הרבה פעמים אני מרגישה הרבה יותר נוח בחברה של ילדים או לפחות של כאלה שקטנים ממני. נגיד בצבא כשהייתי גדולה מכולם וזה לא שינה לי. זה דווקא נתן לי ביטחון ועזר לי להשתלב ואפילו לבלוט טיפה. כשאני בחברה של אנשים בגילי או מבוגרים יותר (למרות שתמיד יש יוצאים מן הכלל), אני תמיד מובכת, שקטה, מנסה שאף אחד לא ישים לב אלי ומקטינה את עצמי. ברור לי שהמצב האידיאלי מבחינתי הוא להיות נוכחת. אני הרבה יותר נהנית ככה. אני פשוט צריכה למצוא את האנשים שאיתם אני ארגיש בנוח לעשות את זה. יש לי כמה אנשים בחיים אבל עם רובם כרגע אני לא מרגישה הכי שלמה. וזה דבר נוסף שמטריד אותי מאוד. תכלס גיליתי שאני לא באמת זקוקה ליותר מדי. אבל יש צורך בקצת, איזה בן אדם או שניים שיהיו באמת איתי לאורך כל הדרך ושאני ארגיש מספיק בנוח לספר ולשתף בלי שישפטו אותי. לא קל לקיים את התנאים האלה אבל אני עובדת על זה. יש לי חברים ואני עובדת על להרגיש מספיק קרובה אליהם. במקביל אני פוגשת אנשים שאני מוצאת אצלם פוטנציאל חברי מסוים אבל כרגיל בהתחלה אני מאוד מתביישת.. דבר נוסף שהתחיל לאחרונה ואני לא כל כך יודעת איך לאכול אותו הוא כל היחס שלי לבנים. היו לי כמעט 3 שנים שבהן המלאך שלי היה האחד והיחיד וכבר הייתי בטוחה שזהו, אני והמלאך שלי ביחד לנצח. זה התאים לי לכל הפנטזיות הכי קטנות ומפורטות שהיו על החיים וזה בעצם עדיין מתאים. אותה חשיבה בהרבה נושאים, איזון מושלם, ערכים, משפחה, כבוד. העתיד שלי נראה די מובטח. אבל לאחרונה התחילו לקונן מלא ספקות. הרי 3 שנים זה זמן ממש מכובד והוא מחייב רצינות מסויימת שאני לא בטוחה שאני מוכנה לה כרגע. בתקופה האחרונה אני קצת משיבה לי את הנעורים האבודים שלי (אני כנראה מתבגרת לאט) כיף לי לבלות, סתם לצאת עם אנשים ולשתות. דברים שאנשים התלהבו מהם כשהיינו בני 18 מלהיבים אותי היום. עוד פעם אני הולכת לאיבוד בתוך הגיל וההוויה שלי. כל בן שאני טיפה מתקרבת אליו ולומדת להכיר אותו מתחיל לגרום לי לחשוב. אולי זה רק הורמונים משתוללים אבל אולי.. זה מבאס הקטע הזה כי אני רוצה להתנסות אבל אני לא רוצה לאבד את העתיד המובטח והבאמת באמת טוב. הבעיה היא שנכון לכרגע, העתיד הזה חסר את הריגושים שאני מחפשת, את הריגושים שאני אולי אפילו מוצאת אצל אחרים שאם אני רק אגיד להם כן, זה יקרה. ולכן, הידיעה הזאת משמחת אותי אבל גם מעציבה. זה בהחלט מצב שבו הייתי שמחה לדעת מה היה קורה בכל אחת מהסיטואציות השונות. האם לדבוק בחלום שכבר הופך למציאות מפחידה ככל שתהיה או ללכת אחרי הצחוק והפרפרים שאולי הם רק סימנים של בוא האביב..

השמועות אומרות שממילא אי אפשר להישאר עם מישהו לאורך השנה הראשונה בטכניון. באיזשהו מקום בא לי להוכיח את ההיפך ומצד שני, בא לי שהשנה שתבוא תהיה כיפית ומלאת חוויות. ועם כל המידע הזה מתערבל לי במוח אני חיה מעבירה את הזמן והעיקר נותנת לזמן לעבוד. תמיד המחר יכול להצמיח משהו חדש, טוב יותר, מרגש יותר או פשוט יום טוב..