כי החיים הם לא סרט מצויר

בסך הכל רציתי שיהיה נחמד. שיהיה סופ"ש כיפי ונחמד עם חברים. אבל זה כנראה יותר מדי לבקש בימינו. הבקשה הייתה צריכה להיות שיהיו לי חברים שיבינו אותי ולא יפחדו אחד מהשני ולא יהיו כל הזמן בעמדה של התגוננות. איך אפשר להיות בקשר חברי כזה? הכל כל כך רעוע אצלינו ואנחנו מחזיקים את זה רק בגלל הפחד שזה לא יהיה. כבר מזמן זה לא זה. בעצם מבחינתי זה אף פעם לא באמת היה זה. אבל הייתי שם ולמדתי להסתדר עם מה שיש. גיליתי שאפשר אחרת אבל זה אף פעם לא התקבל במלואו ותמיד נשארתי עם המוכר והאהוב (יותר או פחות) והסתדרתי. חשבתי שכבר הגיע הקיץ אבל לא! הרי הרבה יותר קל להאשים את מזג האוויר מאשר את עצמי על קבלת ההחלטות הרעועה שלי. אני לא יודעת להגיד לא לאנשים ובגלל זה אני תמיד מסתבכת, תמיד נתפסת כמהוססת וכשאני כן מרימה את הראש, הכעסים נגדי רק נצברים. אני פוחדת מזה, פוחדת מתגובות של אנשים. פוחדת להישאר לבד. בגלל זה אני לא עושה שום דבר עם החיים שלי. אבל אולי עכשיו הגיע הזמן לשינוי!

אני לא מבינה את המצב האבסודרי שנכנסתי אליו. איך בסוף יצא שכולם תולים בי עיניים? אני אף פעם לא מחליטה! למה אף אחד לא מכיר בזה? למה זה בסדר שיש כאלה שאף פעם לא שותים או אף פעם לא נוהגים אבל זה לא בסדר שאני לא רוצה להחליט? למה תמיד מצפים ממני להכל? אני, הילדה שעדיין לא באמת התבגרה ויכולה לשעשע את עצמה במשך שעות ללא שום צורך באחרים. עכשיו הכל עלי. כל הסוף שבוע הקרוב יקום וייפול אם אני אומר את דברי. למה תמיד זו אני שמכריעה? אני בכלל לא אוהבת את הרעיון הזה. אני מחליטה שלא להחליט. הבעיה היא שאכפת לי יותר מדי אבל לרוב אני די חסרת אונים. אני יודעת שזו אשמתי אבל זו לא סיבה להוציא אותי הרעה מכל הסיפור. תוך כדי שאני כותבת נראה לי שאני מתחילה להחליט. הנימוקים לרעה היו המזג אוויר והארגון שלא היה לטעמי. אבל אני מתחילה להבין שזה לא עניין של מה בכך. הארגון, החשיבה, האכפתיות, ההתחשבות. זה בכלל לא פשוט. אני כנראה לא הייתי יוצאת מזה בצורה הרבה יותר טובה. הבעיה שהוציאה אותי מאיזון הייתה שכשהבעתי ספקות אז במקום להלהיב אותי, נתקלתי במגננה חזקה ונחושה. אפילו להשחיל מילה לא הצלחתי. זאת לא האווירה שרציתי כשחשבתי על הסוף שבוע הזה. עכשיו נשאר רק המזג אוויר הזה. כבר סוף אפריל! אין צורך בגשם! מה הוא קשור בכלל? במזג אוויר כזה, כל מה שבא לי לעשות זה להתחפר בתוך הפוך ולקרוא. התחלתי ספר עכשיו ואני די מחויבת אליו. ובלי קשר, מי זה יוצא לטיול בגשם?! כבר נמאס לי לחשוב וכואב הראש. אני צריכה קצת הבנה. אני מקבלת טיפת אהבה אבל זה לא פותר לי את הבעיות. אבל זה אולי מרגיע טיפה. אני רוצה לעצום עיניים ושהדברים ייפתרו מאליהם..

החלטתי ללכת ויהיה מה שיהיה. החלטתי להקדיש הרבה זמן למלאך ובעיקר לקחת את הכל בקלות!

שיהיה סופ"ש גשום אך חביב

עדי:)