כי החיים הם לא סרט מצויר

אי אפשר לסמוך באמת על אף אחד. תמיד בסוף אני אשאר לבד. כנראה שכמה שאני אשלים עם העובדה הזאת יותר מהר זה יהיה לטובתי. ככה אני לא אפגע כל פעם שאני ננטשת. זה כואב מדי. זה לא כיף. אבל אני כבר מנוסה. אני לא לגמרי תמימה בשביל לתת לאותו בן אדם להרוס אותי פעמיים. פעם אחת הייתה והיא הייתה הרסנית במיוחד וזה הספיק לי, תודה! ועכשיו אני הרבה יותר זהירה, לא מפתחת תקוות, גם לא חולמת יותר מדי. רק טיפה מפנטזת. מה, אסור? ועכשיו, עוד פעם נטישה. הרי ידעתי שזה יבוא, בגלל זה ידעתי להיזהר. והנה, זה בא. וזה עדיין קצת כואב, טיפה עצוב בעיקר. קיוויתי שיהיה משהו מעבר, אפילו חברות עמוקה. מישהו שאני באמת יכולה לסמוך עליו. אבל פה שכחתי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמי. זה כואב רק לחשוב על זה שאני כל כך לבד בעולם הזה. תמיד. נשאר לי רק מלאך אחד עכשיו וכנראה שאני אצטרך להמשיך ולהאחז בו הכי חזק שאני יכולה כדי שגם הוא לא יברח לי. זה כבר היה קרוב..

עם כל נטישה כזאת, אני מאבדת עוד יותר את האמון באנשים. אני נעשית מרוחקת יותר, קרה יותר, פוחדת יותר. אני לא רוצה להיפגע. אני לא מסוגלת להיפגע יותר מדי. אני מרגישה שכבר נפגעתי מספיק בחיים. ננטשתי מספיק. די! קשה לי להבין ולתפוס את העובדה שהחיים כל כך בודדים. אני לא מסוגלת וגם לא רוצה. אני רוצה חברים, אני רוצה אנשים שיהיו שם תמיד ולא לרגע אחד ואז הם נעלמים כאילו לא היו שם מעולם ורק הזכרונות נשארים. אולי אני נלחמת בתחנות רוח ובעצם אני נועדתי להיות רק בחברת עצמי, לסמוך אך ורק עלי. אולי אני צריכה להשלים עם זה וזהו. לשמוח על כל חבר לרגע וזהו. אני צריכה להפסיק להיקשר לאנשים כי אז כואב לי. עצוב וכואב במעגל נוראי.

הסופ"ש שעבר לקח איתו גם חברות. עוד נטישה וגם היא כואבת בצורה אחרת. ההבנה המחלחלת שאין באמת נאמנויות. או לפחות לא בשבילי. מי שרוצה חברים צריך לעבוד קשה, להיות יפה ולשתוק הרבה. אני לא מוכנה תמיד לכל התנאים. ובסוף יוצא שאני לבד. ממילא הסוף היה כואב וזה לא משנה אם הוא עכשיו או בעתיד. הוא תמיד יגיע ותמיד יהיה כואב. האם זה סוף עידן החבורה שלנו? ימים יגידו אך ככה זה נראה. דווקא ה"חדש" נכנס והורס הכל. יכול להיות שבלעדיו הכל היה נראה אחרת לגמרי.

החיים האלה הם דבר מופלא ביותר, איך הכל נופל למקום הנכון כדי ליצור את הכאוס המושלם. הם עדיין מעוררים בי פליאה בכל יום מחדש. בכל יום יש סגידת אפיים חדשה וזה מה שמחזיק אותי למרות כל הכאב והעצב והנטישה. כי אני רוצה לראות ואולי אפילו להוכיח לעצמי שעדיין לא הכל אבוד, שעדיין ישנה איזושהי תקווה ולו הקלושה ביותר. רק בשביל זה שווה להישאר פה!

נשארת פה, עדי:)