כי החיים הם לא סרט מצויר

תנועה יחסית הוא חומר ממש משעשע. הוא אמור להיות קשה.. אבל דווקא בגלל שהוא בעיקר הבנה ופחות חישובים, אני ממש נהנית. היום למדנו שבתנועה יחסית, אם שני רכבים שנוסעים באותה מהירות מתנגשים זה בזה אז המהירות היחסית היא כפולה. ההסבר הזה נתקע לי בראש ולא עזב אותי כל השיעור. זה כלל הרבה חשיבה על יחסיות ועל יחסים ועל קשרים וההשפעה

אני מרגישה שלאחרונה היחס שלי לכל מיני דברים שקורים לי יוצא לגמרי מהפרופורציות הנכונות. אני תמיד מנסה להגיב בצורה הולמת אבל איכשהו אני תמיד נכשלת או לפחות מרגישה ככה. אני מרגישה שאני יותר מדי נלחמת בהכל, מתנגשת חזיתית, לא מוכנה לוותר או להתפשר על שום דבר. ובגלל שהכל יחסי, אז כגודל האגו כך גודל הכאב. אני רוצה שיקרו כל מיני דברים אבל הם לא באמת קורים והבעיה היא שאין לי מושג איך לגרום להם כן לקרות. אני רוצה יותר מדי.

עוצמת עיניים ומתנגשת בקירות. הכל אצלי נעשה מתוך חישוב יחסי. אני לא באמת יוזמת, אני רק מגיבה למה שקורה סביבי. תמיד בהתאם למה שמצפים ממני, ובדיוק באותו אופן, לא יותר ולא פחות. אני רוצה ליזום אבל אני גם מאוד רוצה תמיד להישאר בחוץ. להשקיף על הכל מהצד שהכל יחלוף ואני אקפוץ לכמה רגעים ואז שוב אחזור להסתכל.

ביחסיות הכל קל יותר, כי גם אם אני לא אזוז בכלל בחיים שלי, תמיד כל מי שסביבי יהיה בתנועה ואף פעם לא יהיה לי משעמם. דווקא אם אני כן אפעל, יכול להיות מצב שבו מישהו יפעל בדיוק במקביל אלי ואז אני פשוט אפספס אותו. או אפילו יותר גרוע, אני אגיע למצב של התנגשות חזיתית בעודי במלוא העוצמה. התנגשות כזו היא כאמור דבר הרסני ביותר ואם שני הגורמים נמצאים בתנועה אז היא הרסנית במיוחד. ברגעים כאלה אני תמיד מעדיפה לעצור ולחכות לספוג את ההתנגשות כי ככה אני יכולה להכין את עצמי, לראות את הצד השני מתקרב ולדעת עד כמה זה יהיה כואב הפעם.

אני יודעת שאני חייבת להיות כל הזמן בתנועה כי אחרת אני אסחף בזרם (בעיה מהשיעור הקודם) אבל אני צריכה להבין עם עצמי מהו המינון הנכון. שום דבר הוא לא טוב בכמויות גדולות או קטנות מדי. ובמקביל אסור לאבד תחושה עם המציאות. כי יש מציאות ויש אמת ובסופו של דבר לא הכל יחסי.

חייכו אל העולם והוא יחייך אליכם בחזרה, עדי:)