לא ישנתי הרבה הלילה ורוב הבוקר העברתי בשינה טרופה ומלאת חלומות מוזרים. החלום המטריד ביותר התחיל בזה שישבתי ופתרתי תרגילים יחד עם מישהי שהייתה איתי בכיתה בתיכון. ההרגשה לא הייתה טובה, היא כל הזמן לעגה לי. מתישהו התפזרו לי מלא דפים על הרצפה וישבתי על כיסא בשביל לאסוף אותם. תוך כדי שאני מסדרת אותם, מצאתי את עצמי על כסא בחדר המתנה כלשהו (כמו של משרד הפנים) והייתה שם משפחה של ילדים שהכרתי. ביקשתי מהם לראות משהו שהם החזיכו שנראה לי מוכר והם לא הסכימו אז הייתי צריכה להתאמץ ולהסתכל. פתאום הוא הגיע עם החבר הכי טוב שלו והם דיברו על יציאה שתהיה בערב. החבר שלו אמר שגם אם אני אהיה שם אני לא באמת איחשב כאחת מכולם (מה שנכון). ואז הוא התקרב אלי ממש ועמד מאחורי ורכן עלי ואמר לי משהו שאני לא זוכרת והרגשתי שהוא ממש נושם עלי ואז התעוררתי בבהלה.. הוא אחד האנשים היחידים שאני חולמת עליהם.
זה פוסט שאת כתיבתו אני דוחה כבר מלא זמן. מחפשת את המילים ולא מוצאת. כנראה בגלל זה כתבתי כל כך הרבה החודש, כי יש לי את הפוסט הזה בראש והוא לא עוזב אותי. הבן אדם לעומת זאת כן.
עוזב, נוסע למדינה אחרת. וגם אם זה לא לנצח זה עדיין די מכביד עלי ועל המחשבות שלי. תמיד זה קורה שאני מתחברת ואז אנשים עוזבים. כבר מעל שנה שלא התחברתי לאף אחד חוץ ממנו. הוא גרם לי לרצות לחיות. הוא הפך את החיים שלי להרבה יותר נסבלים. ועכשיו זה נגמר. הדבר המציק הוא שיש כל כך הרבה מתחת לפני השטח ובמיוחד כשאני יודעת שהפרידה באופק, קיימת ההתלבטות האם להגיד משהו.
חשבתי שאולי אני אכתוב משהו כי בזה אני די טובה. אבל אני לא יודעת מה ראוי. איזה גבולות אני מרשה לעצמי לחצות אם בכלל ואיזה יישארו בגדר גבול ברור. אני יודעת שאני הולכת להתגעגע אליו מלא והייתי רוצה להגיד לו את זה. להגיד לו תודה על כל מה שהוא עשה בשבילי בחודשים האחרונים. על השמחה שהוא הכניס בי על השינוי בגישה ועל זה שהוא לא ויתר עלי.
כל יום שני הוא היה מסיים לעבוד אחרי הצהריים קרוב לבית שלי ואז היה מרים אלי טלפון ובא אלי. הוא היה נשאר אצלי הרבה זמן והיינו משחקים או מבשלים או שומעים מוזיקה או סתם מדברים. זה היה מרגיע. הוא תמיד נתן לי הרגשה טובה. ועכשיו לא יהיו עוד ימי שני שכבר הפכו למסורת. עד שכבר הייתה לי מסורת..
אני מרגישה בטוחה כשהוא לידי. מוגנת. אני יודעת שהוא ידאג לי והוא באמת ג'נטלמן אמיתי. והוא גם מקשיב. יודע להקשיב ממש טוב ויודע לקרוא אותי עוד יותר טוב. פשוט שלווה כשהוא איתי. והכי חשוב, הוא מבין אותי, הוא באמת מבין אותי ואני יודעת שהוא מרגיש הרבה דברים שאני מרגישה בהרבה תחומים בחיים (ובהרבה תחומים לא). ואני רוצה להגיד לו את כל זה וכמה הוא היה משמעותי בחיים שלי בחודשים האחרונים. אבל איך אומרים? כמה אומרים? ואיך מתמודדים עם כל המצב הזה?
אני לא רוצה להגיד לו שלום. אני לא רוצה שזה יהיה אמיתי אבל זה הולך לקרות מחר. הלוואי שלא. אני כבר שבועיים באבל. לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי. משתגעת. למה הדבר הכי טוב שקרה לי הולך? למה? והדילמה שנשארת היא מה להגיד ואיך להיפרד ואם לתת לו פשוט ללכת. כי הקשר שנוצר הוא בכלל לא מובן מאליו וממש קשה לי לאבד אותו.
אני כנראה אלך על סוג של מכתב טיסה. עשיתי את זה גם עם חברים אחרים שטסו אבל זה אף פעם לא היה קשה כל כך. אני אצטרך לחשוב הרבה אבל בסוף יצא משהו שאני אהיה סוג של מרוצה ממנו. כמה הייתי רוצה שהוא יבוא ביום שני וסתם נשב ונדבר.
גידי
גידי אתה מתרחק ממני
מתפוגג ברקע, נעלם בשקע
אני לא יכולה להיות לבד.
גידי אתה מתעלם ממני
נעלם באופק, זה מחליש ת'דופק
המטוס ממריא - אתה נראה בריא
מה יהיה הסוף?
אז תחבק אותי תראה אותי
רוצה לצרוח שלא תעיז לשכוח
שאני חושבת וחולמת רק אותך.
אז - גידי לא, תגידו לו
גידי אל תיסע מפה.
גידי, החתול מדבר עליך
ואותי שורט בחלב בועט
גם הוא כמוני לא אוהב לבד.
גידי השכנים שואלים אותי
ואיפה הוא וסתם רק נו
מה מעציב אותי ומה יהיה אותי
אני רוצה אותך.
אז תחבק אותי תראה אותי
רוצה לצרוח שלא תעיז לשכוח
שאני חושבת וחולמת רק אותך.
אז - גידי לא, תגידו לו
גידי אל תיסע מפה.
גידי אתה תשלם ביוקר
מסתובב בשטח עם פרצוף של פוקר
אני לא ישנה כבר שבועות.
גידי אתה עוד תבוא על ארבע
תיילל בחוץ כמו חתול לחוץ
אז תחליט עכשיו - אתה הולך או שב
או שזה הסוף
גידי לא, תגידו לו
גידי אל תיסע מפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האינדיאנית