כי החיים הם לא סרט מצויר

אני כנראה פשוט נחמדה מדי אחרת אין לי שום הסבר אחר למעשים שעשיתי או יותר נכון לא עשיתי היום.

היום ביליתי את כל היום בבית והקדשתי את זמני היקר לסיום קריאת שני הספרים של יומני הנסיכה שנקנו בשבוע הספר (שהופכים להיות ממש מטומטמים לאורך הסדרה). כל היום הייתי מצויה בשעמום עמוק למדי ובניסיונות חוזרים ונשנים להתרחק מהמטבח ולקחת לעצמי עוד משהו לאכול שזה משהו שאני בהחלט נוטה לעשות כשאין לי משהו יותר טוב לעשות. וככה יצא שכשדפנה חזרה הביתה מבצפר והלכה לראות טלוויזיה, אני במצב שלא אופייני לי בכלל פשוט לא הגבתי, פשוט המשכתי לקרוא את הספר שקראתי והתעלמתי ממנה לחלוטין. ולמה הייתי צריכה להגיב? כי ככה אני, זה טמון בגנים הפולניים שלי, להציק לאנשים ובמיוחד לצעירי המשפחה ולשאול אותם את השאלות הכי מציקות שרק אפשר לעלות על הדעת כמו איך היה היום בבצפר, ומה היא אכלה בארוחת הצהריים שלה בצהרון, והאם היא סיימה כבר להכין את כל השיעורים שלה. בקיצור אני יכולה להיות לפעמים ממש קרצייה אם אני רוצה. אבל היום באופן חריג אני פשוט ישבתי לי והתעלמתי לי ואפילו לא אמרתי לה שום הערה מציקה של אחים על זה שבעצם אימא שלנו נתנה לה עונש שאסור לה לראות טלוויזיה וזה שהיא לא נמצאת בבית לא אומר שעכשיו מותר לה וככה פשוט הנחתי לה לנפשה. מאוחר יותר היום דפנה הזמינה אליה חבר הביתה ושמעתי אותם משחקים באיזשהו משחק ששייך לי ושהיא לקחה אותו בלי רשותי אבל החלטתי לא לגשת אליה ולקחת לה אותו או להתחיל להטיף לה מוסר מול החבר שלה אז התעלמתי. ואז שמעתי את דפנה אומרת שהיא לא מוצאת את אחד החלקים של המשחק ובאותו רגע ממש התחלתי להתרגז אבל בסוף החלטתי שאני תמיד יכולה לצעוק עליה גם אח"כ ופשוט עזבתי את זה. ועכשיו כשרציתי להיכנס לחדר שלי את מי ראיתי? את דפנה ואת החבר הקטן שלה בחדר שלי משחקים במחשב. לא מספיק שאני לא מרשה לדפנה להיכנס לחדר שלי זה נראה לי פשוט מובן מאליו שגם הדס וגם דפנה יודעות שאסור להכניס חברים לחדר שלי (שנמצא בדרך כלל במצב מבולגן למדי) אבל אני שכבר החלטתי שאני אהיה היום נחמדה הלכתי משם למחשב השני במטרה לשבח את עצמי קצת על תלאות היום ועל הדרך שהתמודדתי כל כך טוב עם כולן והנה אני כאן...

וגם מרוב שעמום החלטתי לשחק עם העריכה המשוכללת (שיש אותה רק באקספלורר - ממש חוצפה) ולקשט קצת את הפוסט.