כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
ברבור באלבום תמונות
פוסט בכלל לא צנוע - הקריאה על אחריותכם...
היום, יום לפני הבגרות החוזרת במתמטיקה, עשיתי בערך הכל כדי להתחמק מללמוד. למי עוד יש כוח? לי בטוח אין!
למה אני חוזרת על אותם דברים כמו לפני הבגרות בביולוגיה? זה לא שאני כבר יודעת את כל החומר בעל פה ופשוט אין טעם שאני סתם אמשיך לפתור תרגילים. לא. אני עושה את אותם דברים כמו לפני כמעט חודש (למה אני לא יכולה להפסיק?), לפני הבגרות בביולוגיה. גם אז ישבתי בבית ולא למדתי. גם אז קראתי ספרים כמו משוגעת (רק היום קראתי ספר אחד של כמעט 300 עמודים). גם אז התחמקתי מללמוד על ידי עודף אנרגיה וסידרתי את החדר שלי בדיוק כמו היום. למה אני לא לומדת? למה אני לא משתנה? חשבתי לכתוב בימים הקרובים פוסט השתנות שיכלול הרבה מחשבות על כמה השתניתי בתקופה האחרונה (ויכול להיות שכן השתניתי קצת), אבל אחרי היומיים האחרונים אני קצת התחרטתי, אולי בעצם לא השתניתי. אבל איך זה יכול להיות? שאני הרגשתי את השינוי אבל עדיין על פני השטח הכל נראה אותו דבר. אולי פה טמונה הבעיה, אולי הכל זה רק הרגשה שלי ואולי אף אחד אחר חוץ ממני לא שם לב לזה בכלל. אני חשבתי שיומולדת זה זמן מצוין לשינוי, הבטחתי לעצמי כל כך הרבה דברים שמעכשיו יהיו אחרת. קיוויתי שיתרחש שינוי כלשהו, קיוויתי שיראו אותי באור שונה ממה שתמיד ראו בי, שלא תמיד יסתכלו עלי בתור הילדה הקטנה והחמודה הזאת שיושבת לה ועושה כל מה שהמבוגרים רוצים ממנה ושאוהבת את כולם, גם לי יש אופי! גם לי יש רצונות! אני גם רוצה שיאהבו אותי!
האמת שרציתי לכתוב על השתנות וקצת נסחפתי. אז בכל מקרה מה שהתכוונתי לספר זה שבזמן סידור החדר (שלפחות הפעם הייתה הצדקה לסידורו כי מחר צובעים לי את הקירות שלו) מצאתי את אלבום התמונות שפעם צילמתי והיה לי כוח אפילו לסדר באלבום (סביבות גיל 10) ואז בפרץ נוסטלגיה ישבתי על השטיח כשמסביבי מונחים מלא דברים שעוד לא החלטתי איפה לשים אותם, והסתכלתי לי באלבום. היו שם תמונות שלי ושל אחיותיי בכל מיני טיולים ובבית כשהיינו ממש קטנות. תמיד אמרו לי גם כשהייתי קטנה (בעיקר סבתא) שאני יפה ואכן הסתכלתי על התמונות שלי וראיתי שהיה משהו בדברים האלה. אמנם תמיד לבשתי בגדים מאוד לא מחמיאים שהיו גדולים מדי או קטנים מדי עליי או בהתאמת צבעים מזעזעת ותמיד לא הייתי מסורקת וגם בהרבה תמונות (עד היום) אני לא יוצאת פוטוגנית במיוחד אבל בכל זאת היו כמה התמונות שבהן ראיתי ילדה קטנה ויפה למדי וזאת הייתי אני. אף פעם לא הערכתי את היופי שלי יותר מדי ולא הקדשתי יותר מדי מחשבה לאיך שאני נראית, אף פעם גם לא התאפרתי או הלכתי למסעות שופינג מטורפים לקניית בגדים אופנתיים במיוחד. ובכל זאת בחודש האחרון יותר מכמה אנשים בודדים (וגם כאלה לא משוחדים) אמרו לי שאני יפה. אז מה נותר לי לעשות אם לא להאמין להם? הרי אם אני מכירה את עצמי, ואני בהחלט מכירה את עצמי, אני יודעת שאני לא אשקיע יותר זמן מקודם על טיפוח היופי שלי. אז חוץ מלהאמין אין עוד הרבה מה לעשות, אולי רק לקוות...
אני מניחה שהדימוי הטוב ביותר שחשבתי עליו באותו רגע זה ברבור (אולי כי הייתה תמונה של ענת מאכילה ברבורים בהולנד), ברבור שפשוט התפתח מאוחר ואולי רק המחשבות שלי התפתחו מאוחר ואני תמיד הייתי אותו ברבור שרק לא ידע על כך. כנראה שלעולם לא אדע. אבל מה שבטוח זה שמשהו בי כן השתנה אפילו אם הוא פנימי בלבד כי מה שחשוב זה שאני מרגישה שינוי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
