כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
תיאוריות קונספירציה
אז לא הייתה מסיבה, אבל לפחות בערב לפני היה קצת אקשן עם כל הטילים על סטלה מאריס (כולה שניים). ואז כמובן שאימא שלי ישר הודיעה לי שאין סיכוי שאני עושה מסיבה ובדיעבד הסתבר שהיא רק התכוונה שהמשפחה לא תצא מהבית אבל אני עדיין יכולה להזמין אנשים. בכל מקרה גם אם הייתה מסיבה אף אחד כמעט לא היה בא כי ההורים של כולם כאלה פולנים ולא היו מרשים להם לבוא, אבל זה לא משנה. בשישי בבוקר מצאתי את עצמי במקום לסדר את הבית למסיבה, כותבת הודעת ס.מ.ס בחרוזים מרוב חוסר מעש ודיכאון (בצער רב, ובעקבות המצב, המסיבה תידחה, ואח"כ נראה, אולי בשבוע הבא...) ואותה שלחתי לכל מי שהיה לי את מספר הפלאפון שלו ולשאר הודעתי בדרכים אחרות. כמובן שגם היום כיף מהעבודה של אבא שלי התבטל ככה שכל המשפחה נשארה בבית ואני הייתי על סף התמוטטות מרוב לחץ והרגשה כזאת של צפיפות וצורך עז לצאת. בסוף באמת יצאתי, יחד עם המשפחה כמובן, והלכנו לאכול ארוחת צהריים יחד עם סבתא שלי ואז גם סוף סוף אחד מהחברים שלי (במקרה הזה מור) השמיע סימני חיים והיה לי ממש נחמד לדבר איתו. כשחזרתי הביתה הרגשתי כבר יותר טוב והתחלתי לסדר את החדר שלי - שעכשיו כבר כמעט מסודר לגמרי (חוץ מהתמונות שאני צריכה לתלות ופשוט חבל לי על הקיר), אבל עדיין הייתה לי הרגשה של באסה בגלל שהיום לא הלך כמו שרציתי בכלל וגם כל מי שהבטיח שיבוא בכל זאת, להביא לי מתנה ולאחל לי מזל טוב, לא בא. אז מור התקשר והבטיח לי עוגה בבית שלו אם אני אבוא, וכמובן שישר קפצתי על ההזדמנות להשתחרר מהבית ואחרי שכנועים ארוכים הצלחתי לגרום לאחותי להסיע אותי לבית של מור. ישר כשנכנסתי אימא של מור כמעט קפצה עלי ואמרה לי מזל טוב והחמיאה לי על הצמות (כבר הפסקתי לספור את כמות המחמאות שקיבלתי עליהן) ואז ישר נמרח לי חיוך ענקי על הפנים (אולי בכל זאת היום לא אבוד לגמרי). נכנסתי לחדר של מור ואחרי התנפלויות שלו ושל נועה עלי, נועה נתנה לי את המתנה שהיא ומיכל עשו לי שכללה ברכה חמודה ביותר, שתי גופיות וכיסים ששמים על המותניים, על הגופייה הראשונה שהיא בצבע כחול כתוב "מיאו." ועל השנייה שהיא בצבע ירוק יש הדפס של פרפרים שחוזר על עצמו גם על הכיסים. בקיצור, מגניב ביותר - ממש חתול! כפי שהובטח הייתה עוגה ואפילו גלידה וכמעט קיבלתי הרעלת שוקולד. אז ראינו קצת טלוויזיה עד שכמעט נרדמתי והלכתי לישון. היום בבוקר התעוררתי כרגיל מוקדם מדי ובסוף כשגם נועה ומור התעוררו, מור הכין לנו טוסטים ושעתיים אחרי זה גם הלכנו לבית של סבתא של מור לאכול צהריים ואז בסוף ארוחה של שלוש שעות הייתי שבעה לחלוטין. התקשרתי הביתה ואבא בא לקחת אותי וכשחזרתי הביתה התלהבתי מהבגדים החדשים שלי מול כל המשפחה. חזרתי לחדר והמשכתי לסדר ומצאתי באחת מהשקיות, שהכילו דברים מחדר שלי, ציור חול שצריך לפזר עליו חול צבעוני לפי הצורות ובגלל שלא היה לי באמת מה לעשות ישבתי לי במשך שעתיים ויצרתי לי יצירת אומנות שבסופו של דבר הפכה להיות מתנת מעבר חדר של הדס. אח"כ נודע לי שאבא שלי לקח את סבתא שלי לבית חולים כי היא כבר מרגישה לא טוב כמה ימים (משהו במערכת העיכול) וכנראה המצב החמיר. אחרי שעתיים אבא שלי חזר כדי לאכול ארוחת ערב ואמר שבינתיים הכל בסדר ושעדיין עושים בדיקות והוא החליט שכל מה שקורה יכול להיות רק דבר אחד וזאת קונספירציה שעושים המתחרים שלו מהעבודה שלו כדי לאלץ אותו לא לנסוע מחר לחו"ל (שהוא טוען שזאת הנסיעה הכי חשובה שלו כבר כמה שנים), כלומר אחרת למה פתאום התחילה מלחמה (הם בקלות יכלו לספק לחיזבאלה נשק) ולמה פתאום לסבתא שלי יש בעיות בקיבה (הם בטח הרעילו אותה) ולמה ענת כל הזמן מדאיגה אותו לא עונה לטלפונים (הם שיחדו אותה בכסף). בקיצור, תיאורית קונספירציה שלמה שלפיה כל העולם רוצה רק לפגוע באבא שלי ולא חשוב מי עומד בדרך. בינתיים אני עדיין ערה ומחכה לשמוע עוד פנינות חוכמה מאבא שלי ואולי אני גם אלך לישון עם סבתא בבית שלה אם ישחררו אותה ללילה הביתה כי אבא טס מחר לחו"ל.
אז לילה טוב לכל העולם...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
