כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
רשמית אני השתגעתי
חזרתי כבר ביום שבת בערב אבל מאז בקושי התקרבתי למחשב, חוץ מלבדוק אם יש לי הודעות או להתעדכן בקשר למה אנשים אחרים עושים, בקושי הייתי מחוברת. כבר שבועיים וחצי שיש את המלחמה הזאת ובמקום כלשהו זה כבר מתחיל לעלות על העצבים ברמות שלא הכרתי אף פעם. בהתחלה עוד היה די בסדר ואחרי כמה ימים שהייתי די לחוצה אז זה כבר הפך למין שגרה מוזרה: יש אזעקה ואני שומעת את אימא שלי אומרת בקול "א-ז-ע-ק-ה" וכולם הולכים (כבר לא רצים) לחדר המוגן ומדליקים רדיו ומקשיבים עד שמודיעים שלא היו נפילות אצלנו (בדרך כלל) ואפשר לצאת. טוב, לפחות עושים קצת ספורט, לא?! אבל אחרי כמה ימים זה כבר מתחיל להציק. אמנם נסעתי לרמת גן והיה קצת שקט מהבלגאן הזה ואפילו נפגשתי עם מיכל ואביגיל ויעל וטלי בשתי פעמים שונות, אבל זה בהחלט לא הספיק לי. כל הזמן שהייתי במרכז הייתי בסדר למרות שהייתי מנותקת למדי, וכשחזרנו לחיפה נתקפתי במין דיכאון לא מוסבר שאפילו אני לא יכולה להסביר אותו. אני מניחה שזה נגרם בעקבות הידיעה שהחופש הזה די הלך לי וכבר אני בקושי אראה את החברים שלי ובגלל שהמשפחה קצת עלתה לי על העצבים, אבל בכל זאת מדובר במשהו די קיצוני שאולי בכלל נגרם מהחוסר עשייה ומכך שאני נותנת לעצמי לחשוב יותר מדי (שזה אף פעם לא טוב) על כל הדברים שקרו בתקופה של החודשיים האחרונים.
ועכשיו אני מגלה שעוד חודש נגמר לו והנה אני כבר בת 17, גדולה אבל עדיין קטנה. ואני לא מבינה מה אני צריכה לעשות כדי להשתנות ואני כבר ממש מבולבלת וגם הפוסט הזה ממש מבולבל כי כל החיים שלי עכשיו הם כאלה, למרות אי-העשייה שלי בתקופה האחרונה.
ועכשיו אני שואלת את עצמי איך אני יכולה לצאת מהמצב המוזר שאליו נקלעתי ואולי אני לא צריכה לנסות כי אלה בדיוק החיים ודווקא עכשיו בתקופה הזאת של האי-ידיעה יש סיכוי שאני פשוט צריכה לשבת ולחכות קצת לרגיעה שכבר עוד מעט תגיע בנסיעה לחו"ל ביום חמישי ועד אז אני חושבת שמה שאני צריכה לעשות זה רק להירגע כי אחרת אני פשוט לא אשרוד...
אז בתקווה לשרוד גם את זה אני אאחל לילה טוב לכולם, אני מקווה שלא בלבלתי אתכם יותר מדי, וכמובן שהכי חשוב זה שכולם ישמרו על עצמם איפה שהם לא יהיו וינסו להעביר את החופש זה כמה שיותר בקלות. חודש שקט לכולם!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
