 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
| 9/2006
פולין
אז - פולין, חו"ל, חברים, שואה, טיסה, איש עדות, התפרקות, שינוי, עצב, שבת, געגוע, כסף, חיבוק, מחלה, בית מלון, קב"טים, דגל ישראל, הלם, גשם, קור, עייפות, סרטי שואה, קלפים, מוות, חיים, יומן מסע, בדיחות, חנויות, דרכונים, ארץ ישראל
הרשימה שלמעלה אמורה לעזור בעיקר לי כדי שאני לא אשכח לכתוב על כל מה שרציתי ויש הרבה.
פולין - היא ארץ במזרח אירופה, יפה וירוקה שיש בה תושבים בעלי אישיות יחסית נחמדה הנקראים כמובן פולנים. אנחנו חצינו במסע הזה את פולין מורשה בצפון עד קראקוב בדרום עם קצת סטיות ואפילו יום של נסיעה ממש צפונה לטרבלינקה.
חו"ל - המסע הזה אמנם היה מטעם בצפר אבל הוא היה שונה לגמרי מכל מסע אחר שיכל היה להיות בארץ. אני אפילו לא יודעת להצביע בברור על מה הדברים שגרמו לו להיות כל כך שונה אבל ללא ספק, אחד מהם הוא השהייה בחו"ל שלי אישית גרמה להרגשה טובה של קצת התרחקות מכל הארץ הזאת (במיוחד שגם לא התעדכנו בשום דבר שקרה בארץ בשבוע האחרון). רק הדרך שמגיעה לפני ה'חו"ל' ממחישה את המרחק, מרגע שהמטוס ממריא על המסלול ומאיץ בצורה מפחידה אפשר להבין שהוא ימשיך באותה מהירות ורק יתרחק מהארץ שלנו וזה גם מה שכל כך כיף בסופו של דבר בחזרה לארץ.
חברים - רוב החברים שדיברתי איתם ורכשתי אותם היו מהקבוצה שלי (קבוצה 2). יכולת רכישת החברים וההתקרבות אליהם אפילו לא הייתה בשליטתי. כאשר רק הקבוצה שלנו נסעה באוטובוס לבד במשך לפעמים 4 ולפעמים 7 שעות ביום ואני היפראקטיבית שכמותי הייתי צריכה קצת הפגה של השעמום וככה יצא שדיברתי ודיברתי וצחקתי והצקתי עם ולכל כך הרבה אנשים שהייתי חייבת להתחבר אליהם ואפילו עם חלקם ממש יצרתי קשר של חברות.
שואה - כל מטרת המסע הזה היה לדבר על השואה. ואכן המסע לא אכזב ובלי לבזבז זמן מיותר התחלנו על היום הראשון של המסע בוורשה את סיפור יהודי פולין בשואה, עשינו סיור מקיף באזור שהיה גטו ורשה (הקטן) ומאז גם בכל יום אחר דיברנו וניסינו להבין שבעצם הייתה פה (או שם) שואה וזה דבר בהחלט לא קל להבנה, ההיגיון ועצם המעשה לא נתפסים אצל אף אחד עד היום.
טיסה - היו לנו שתי טיסות, מהארץ לוורשה ומקטוביץ' חזרה לארץ. הטיסה הראשונה הייתה מוקדם בבוקר אחרי שלא ישנו כל הלילה ובאנו לבצפר ב-12 בלילה ככה שאותה העברתי בעיקר בשינה ואכילה, למרות שלפני זה בדיוטי פרי בארץ הסתובבתי לי עם גילי ואפילו קניתי לי אוזניות ממש טובות (כי ברוב חוכמתי שכחתי להביא את שלי) וגם קצת סוכריות לטיסה שלא נאכלו בסוף עד היום האחרון בפולין.
הטיסה חזרה הייתה אחרי לילה שלם שבו ישנו (כן, בטח) ככה שכל המטוס היה ער ורועש אבל הטיסה הזאת גם עברה מהר וכבר לא כל כך עניינה אותי כמו החזרה עצמה לארץ.
איש עדות - לאיש העדות שלנו היו הרבה שמות על כל גלגולי החיים שהוא עבר מאז שנולד. אני קראתי לו פיטר. הוא הגיע בגיל 4 לאושוויץ ושם הוא כנראה "ניצל" רק בזכות היותו תאום. הוא היה אחד ממושאי הניסויים של מנגלה בתאומים. פיטר הסתובב בין הקבוצות ותרם את נקודת המבט האישית שלו על הדברים ואיך זה היה באמת להרגיש אותם. הוא המחיש לנו הרבה דברים אבל ההמחשה שבאמת הכי השפיעה עלי הייתה הסיפור האישי שלו באושוויץ.
התפרקות - אי אפשר לא להתפרק במסע הזה וכל אחד לקח את זה לכיוונים שונים. היו כאלה שרבו ובסופו של דבר הם גם השלימו, היו כאלה שעשו שטויות והרגיזו מאוד את הקב"טים, אני כנראה התפרקתי לי בלילה שדיברתי עם אנשים במקום ללכת לישון. וכמובן שגם צחקנו מלא, וככה כל אחד מצא לו את רגעי ההתפרקות שלו והיינו פשוט צריכים להבין ולקבל את כולם ולדעת שגם להם מגיע.
שינוי - כולם עברו שינוי. אני עברתי שינוי די גדול אפילו. שיניתי בהרבה את התפיסה שלי לגבי השואה וההישרדות והחיים בשואה. שיניתי את דעתי לגבי תפיסות עולם של אנשים אחרים והבנתי מחשבות של אנשים הרבה יותר טוב. התבגרתי ללא ספק, וגם הרגשות שלי התעצמו בהרבה. הכעס שלי על מה שכתבתי פה לפני כמה זמן כבר נגמר, זה קרה בזמן טקס מרכזי שהיה באנדרטת רפפורט - "בזמן הטקס אני קלטתי משהו בקשר לכעס שלי והוא שבעצם דת היא כמו כל תפיסת עולם אחרת על איך לחיות את החיים, אולי היא קצת קיצונית יותר מאחרות אבל עדיין רק תפיסת עולם. לכן אני מניחה שאני צריכה לעזוב את הכעס שלי ופשוט לקבל את כל בני האדם עם כל תפיסות העולם שלהם כמו שהם, אני לא חייבת להסכים אבל למען החיים התקינים אני דורשת מעצמי לפחות לכבד וקצת להבין יותר במיוחד בסביבה שבה אני נמצאת כרגע שאני כל הזמן נמצאת עם אנשים שונים שיש להם דעות שונות ולכל הפחות אנחנו צריכים להסתדר פה בפולין ואני מעדיפה בטוב מאשר ברע." (קטע מהיומן שרשמתי לאורך כל המסע.) יום שישי ה-1.9, שעה-23:05, מקום-החדר במלון בורשה.
עצב - אם הייתי עצובה? כנראה שהייתי, הרי כל המסע הזה עסק בדברים הנוראיים ביותר שקרו אז איך אפשר לא להיות עצובה? אבל מה שכן העצב לא השתלט לי על המסע הזה יותר מדי וידעתי מתי להניח אותו בצד ולעבור הלאה. אולי במשל הזמן העצב יחזור, מי יודע?
שבת - את יום שבת במסע העברנו ברובו בנסיעה הגדולה מצפון לדרום, הרבה מנוחה כמו שצריך להיות בשבת. אמנם היו 5 אנשים שמטעמים דתיים נשארו להם בוורשה והגיעו רק למחרת אבל בכלליות יום שבת היה קצת שחרור מכל המסע הזה, החל מערב שבת שהגענו לארוחה חגיגית ולבשנו לבן וניסינו לשיר קצת ביחד וכל המשלחת הייתה ביחד באותו מקום וכולם שמחו והעבירו חוויות וזה המשיך גם בלילה שישנתי טוב ובאוטובוס שישנתי אפילו יותר טוב ובהגעה למקום חדש - מלון חדש, עיר חדשה, אזור חדש בפולין שגרמו לאווירה של שחרור וחגיגיות, בקיצור יום שבת מיוחד.
געגוע - הגעגוע הביתה התחיל באותה ארוחת יום שישי שמיריי חילקה לכל אחד מכתבים ששלחו לו מהבית. בדיעבד נזכרתי שגם אני שלחתי לענת כשהיא הייתה בפולין מכתב דומה אבל עד לאותו רגע, לא זכרתי שדבר כזה יכול לקרות, כל המשפחה טרחה לשלוח לי משהו. הדס ודפנה השקיעו את מיטב כישוריהן לעשות לי ציורים חמודים במחשב והדס גם כתבה לי מילים מרגשות. ענת "חפרה" לי על שני עמודים, אבא שיתף אותי במחשבות שלו על פולין ואימא כתבה הרבה ושכחה לכתוב עוד המון. כל מה שנכתב לי נגע בי ולקחתי חזק ומאז הגעגועים הביתה התגברו ועכשיו אני סוף סוף כאן!
כסף - הכסף הפולני הוא זלוטי שהוא שווה לבערך שקל וחצי לזלוטי. חילקו לנו בתחילת המסע לכל אחד 40 זלוטי כי קנינו את חלק מארוחות הצהריים לבד בפולין. אני אישית מאוד שונאת להיתקע בלי כסף ולכן כמו רבים אחרים הגעתי בוורשה לחלפן כספים והחלפתי 40 אירו בזלוטי ככה שנוספו לארנקי (ממתי יש לי ארנק?) עוד כ-150. עם כל הכסף הזה יכולתי לצאת בלי חשש למסע קניות ואל תדאגו לי, היה לי מה לקנות.
חיבוק - "מלבד זאת אני ממש עצובה יש בי רצון עז שיבוא מישהו ופשוט יחבק אותי" יום רביעי ה-30.8, שעה-23:45, מקום-המיטה במלון.
מחלה - היו היה אוטובוס בפולין ולאוטובוס לא היו חלונות, התוצאה - כל האוטובוס חלה. אבל אל דאגה, חוץ מקצת צרידות אצל אנשים וקצת כאב גרון, לא קרה שום דבר חמור.
בית מלון - בית המלון בוורשה הכיל 10 קומות! והיו בו 4 מעליות איטיות. הייתי שם בחדר 672 וישנתי עם גילי במשך 4 לילות. המסקנה שיצאתי איתה הייתה שלמלון אין מושג איך להתמודד עם קבוצה כזאת גדולה של אנשים וזה התבטא בעיקר באוכל הגרוע שהיה שם. המלון שעברנו אליו אח"כ היה מלון קטן יותר בסוסנוביץ' שהיו לו 3 קומות שלא נגמרות... אני עוד פעם הייתי עם גילי והפעם בחדר 249 (איך אני זוכרת). המלון הזה היה הרבה יותר ביתי וחמוד וחסר פרטיות לחלוטין אבל הלובי שלו היה נחמד. וגם שם האוכל היה מזוויע ברמות (רזיתי במסע בסביבות 3 קילו).
קב"טים - לכל אוטובוס היה קב"ט, מטרתם של הקב"טים היא כמובן לשמור על שלומנו במהלך המסע ולהגן עלינו מכל מיני נאצים שיכורים. האוטובוס שלנו קיבל קב"ט פולני ולפני כל ירידה מהאוטובוס היינו צריכים לחכות עד שהוא יסרוק את כל השטח (אפילו אם זה באמצע יער שומם) ורק כשהוא אישר לנו יכולנו לרדת. בכלליות הקב"טים היו מאוד מצחיקים ושימשו למושא להרבה בדיחות וגם להרבה ריכולים בין הבנות...
דגל ישראל - כל קבוצה קיבלה דגל ישראל גדול וכל פעם שהקב"ט אישר יכולנו לצאת איתו מהאוטובוס ולקחת אותו איתנו. גם לי יצא לסחוב את הדגל כמה פעמים והדבר הראשון שיש לי להגיד עליו זה שהוא כבד. אבל בהמשך כשעומדים ליד הדגל בטקס ההרגשה קצת משתנית והופכת ממעמסה להקלה, ההרגשה שלמרות כל מה שקרה אנחנו עדיין יכולים לעמוד בגאווה ולהחזיק את דגל ישראל, הדגל של המדינה שלנו!
הלם - כל ביקור במחנה יצר בשבילי הלם מחדש. כשפתאום מתחילים לקלוט מה קרה שם מתחילם לקבל סחרחורות וצמרמורות והתחושה היא פשוט של הלם, זאת כנראה התחושה החזקה ביותר שהרגשתי ואני לא אשכח אותה לעולם.
גשם וקור - בביקורינו במיידאנק ירד גשם חזק והיה ממש קר. הלכנו מביתן לביתן צפופים צפופים כדי שלא נקפא. האבסורד הכי גדול אולי בכל המסע הזה היה שם כשעמדנו מחוץ לצריף של ההגזה ושמענו הסבר ופשוט התחננו מהמדריכה שכבר תיתן לנו להיכנס כי אנחנו פשוט קופאים. האם ככה היה גם פעם? האם מרוב קור האנשים פשוט חשו כבר הקלה גדולה שהם נכנסים לבניין הזה, אפילו אם בסבירות גבוהה הם ידעו מה עומד לקרות להם שם?
עייפות - העייפות נבעה בעיקר בגלל תשישות. כל התחושות והרגשות שהיו פשוט גרמו לי לעייפות אחת גדולה. זאת לא הייתה עייפות שהייתי יכולה להפיג בשינה ובאמת לא עשיתי את זה, זאת הייתה עייפות שעד שחזרתי הביתה וישנתי מעל 12 שעות לא נעלמה למשך כל המסע, עייפות של עומס ושל הבנה ושל הלם, זאת הייתה פשוט עייפות מפחידה.
סרטי שואה - במשך כל הנסיעות הארוכות הקרינו לנו האוטובוס סרטי שואה למיניהם שהיו אמורים להמחיש לנו יותר טוב כל מיני דברים שקרו בשואה. אבל כמה אפשר? אחרי כמה ימים כאלה של סרטים פשוט הפסקתי לראות זה היה יותר מדי...
קלפים - הבאתי הרבה משחקי קלפים אבל לא יצא לי לשחק כמעט. מה שכן יצא לי לעשות פעם אחת היה לשבת ולהירגע על ידי קריאה בקלפים. אמנם שאלתי רק שאלה אחת אבל היא מטרידה אותי אפילו עכשיו. התשובה לשאלה הזאת הייתה כל כך החלטית ומבשרת רעות שאני עדיין לא יודעת מה לעשות איתה ואיך להתמודד איתה, האם אני מספיק סומכת על הקלפים? אולי עדיף לי לסמוך יותר על עצות של אנשים אבל את זה עוד נראה...
מוות וחיים - בכל המסע הזה ראיתי טוב כל כך איך משתלב המוות עם החיים במעגליות: המוות האיום שקרה הביא בעקבותיו התחלה חדשה, חיים חדשים של מדינה, יצר את המשפחה שלי ובסופו של דבר יצר אותי. אני נסעתי לפולין ועמדתי באותם מקומות וזכרתי את האנשים שלולא המוות ולולא הצורך לזכור לא הייתי שם.
יומן מסע - לכל אורך המסע כתבתי יומן. היומן נכתב באותה המחברת שכתבתי בה באילת והוא המזכרת שלי מכל מה שעברתי בקיץ הזה, כל המחשבות והחוויות והחברים וזה משהו שתמיד יהיה לי.
בדיחות - דווקא לא היו הרבה בדיחות שואה אבל בסוף המסע הומצאו כמה חביבות במיוחד שאלי טרח להוסיף לי ביומן: (כתוב על חולצה בחנות מזכרות באושוויץ) - "My Grandfather went to Auschwitz and all I got is this lousy T-shirt", וגם שני שירים: (על המוסיקה של גברת פלפלת) - אני קצין ס.ס סאדיסט/ושמי וילהלם/יש לי פחית ציקלון קטנה/פחית ציקלון שובבה/והיא עושה ליהודים צרות כאלה/אבל עדיף למות מהר ולא בהרעבה. (ועל המוסיקה של פינקי והמוח) - זה היטלר והגבלס/זה היטלר והגבלס/אחד גאון מושלם/השני הוא נאצי סתם/עכברי מעבדה/חולמים על השמדה/של כל/של כל/של כל היהודים-דים-דים-דים-דים-דים-דים-דים-דים-דים-דים-דים-דים, הייל! והיו עוד הרבה בדיחות אב לאלו המקוריות שגם רשומות לי ביומן.
חנויות - גם בוורשה וגם בקראקוב היה לנו זמן חופשי להסתובב ליד כל מיני דוכנים וחנויות ולקנות הרבה שטויות. האזורים שביקרנו בהם היו מוכי ישראלים והמוכרים ידעו עברית כמעט כמו שאנחנו ידענו קצת פולנית. האווירה של החופש שאפשר להסתובב ולהסתכל על החנויות וללכת לאן שבא ולעשות מה שרוצים הייתה טובה ומשחררת. והיה בהחלט מעניין לראות את הדברים שנמכרים שם לתיירים וכמובן לקנות כמה.
דרכונים - איך אפשר לשכוח, כל בוקר וערב עשו לנו ביקורת דרכונים וכרטיסי טיסה כי אחרת כמה אנשים פשוט היו מאבדים אותם או סתם שוכחים איפה הם שמו אותם. לי היה דווקא כיף כל האחריות הזאת שזה משהו שאף פעם לא הרשו לפני כשנסעתי עם המשפחה לחו"ל, לעבור בעצמי את הצ'ק-אין ואת הביקורת דרכונים ולקנות בעצמי בדיוטי- פרי ולהראות כרטיס טיסה ולהחזיק עלי את כל המסמכים ולדאוג להם בעצמי, זה בהחלט העצים את תחושת האחריות.
ארץ ישראל - סוף סוף אני כאן בארץ שלנו, ארץ ישראל!
יש עוד מלא דברים לכתוב ולספר, אבל אלה החשובים ביותר וגם כבר אין לי כוח לכתוב יותר אז אם מישהו רוצה הוא יכול לבוא אלי ולשמוע עוד חוויות ואני אשמח לספר...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
