כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
| 9/2006
סבתא או ערב ראש השנה א'
קודם כל שנה טובה לכולם ותודה רבה לכל החמודים ששלחו לי שנות טובות וכו'.
זהו, התחילה לה שנה חדשה אבל בגלל שכבר היו לי כל מיני התחלות אחרות בזמן האחרון אז ההרגשה היא לא כל כך מיוחדת וזה פשוט המשך ישיר של אותן מחשבות ואותן תחושות שהדבר היחיד שאני יכולה לבקש לקראת השנה החדשה זה שהן לא יגמרו לעולם.
אתמול בערב נסענו כל המשפחה (כן, אבא ואימא חזרו סוף סוף) לארוחת חג אצל סבתא שלי ואולי בגלל שהרגשתי קצת לא טוב ואולי סתם מעומס על המוח שלי, יצא שכל מה שסבתא שלי עשתה מאוד עצבן אותי. לא התכוונתי בהכרח לכל מה שאמרתי לה אתמול אבל הגעתי למסקנה שסבתות פולניות עם כל כמה שהן משתדלות בשביל הנכדים שלהן, יכולות להיות ממש מעצבנות: מגיעים לבית של סבתא והיא צריכה לעבור אחד אחד, לחבק ולנשק ולהגיד כמה גבהנו (מאז שבוע שעבר) ואיך אנחנו לבושים יפה. אח"כ מתיישבים בסלון לפני הארוחה והיא ישר חייבת לרוץ בכל רחבי הסלון ולאסוף את כל הדברים השבירים (הרבים) שמצויים אצלה בסלון כדי שהילדות תוכלנה לשחק למרות שאמרנו לה שאנחנו כבר מזמן עברנו את גיל הנזק - גיל 5 ותוך כדי כך להתלונן על זה שאיחרנו ושהיא עומדת ומבשלת לנו מהבוקרואנחנו עוד מעיזים לאחר. כשמגיעה הארוחה וכל 2 דקות בערך סבתא מוצאת לה קורבן אחר ושואלת אותו שאלה אקראית כמו "אכלת כבר מהפטריות, יצא ממש טעים" - "כן סבתא כבר אכלתי, אבל עכשיו אני רוצה קצת עוף" - "מה, לא היה טעים? אולי תוסיפי קצת מלח" ואחרי כ-5 דקות "כמה מלח את שמה? מה, את מאוהבת?" ואחרי עוד כמה דקות " עדי, נשאר עוד עוף, אכלת?" - "כן סבתא, הכל היה ממש טעים" - "אז למה השארת עוד עוף?" - "כי אני כבר שבעה" - "מה? לא היה לך טעים?"... בקיצור, אפשר להשתגע. ואחרי הארוחה כשכולם ישבו ודיברו בסלון, אני תפסתי לי את בכורסא הגדולה שליד החלון וקראתי לי עיתון וגם אז כל 5-10 דקות סבתא פנתה אלי בשאלה כי הרי אם אני לא מאושרת וחיננית כמו כל נכדה ממוצעת בת 7, אז משהו לא בסדר איתי נכון? וכל פעם היה משהו אחר, למה לא סיימתי את הקינוח? למה אני מתעלמת מאחותי הקטנה ?למה אני כועסת עליה? (כנראה עניתי לה בצורה די מגעילה), למה אני שותקת? למה אני צועקת? (בקטע שדפנה ממש עלתה לי על העצבים), "די עדי, לא מתאים לך להתנהג ככה" - "למה לא? ככה אני תמיד מתנהגת" - "באמת? אני אף פעם לא הכרתי אותך ככה" - "ככה אני תמיד" - "טוב..." (עם פרצוף היעלבות פולני מספר 17), ו"למה את לא אומרת שלום?" ו"למה את לא עוזרת לאחותך לפתוח את הדלת?"
עכשיו אני נזכרת בעוד הרבה פעמים שבהן סבתא שלי מתנהגת ממש כמו סבתא פולניה כמו תמיד שאנחנו (הנכדות) נמצאות אצלה כשיש אורחים ואז תמיד הסיפור חוזר על עצמו כמעט באותן מילים על כמה שהיינו חמודות כשהגענו לארץ מארה"ב וכמה שאנחנו יפות וכמה שאנחנו חכמות וכמה שיותר להביך...
איכשהו תמיד יש לה קטעים שפשוט בא לי לטלטל אותה בכוח ולצעוק עליה שתפסיק כי כמה אפשר? אבל אני יודעת שזה לא בסדר ואני גם לא באמת מתכוונת לעשות את זה אף פעם אבל מדי פעם אני ממש מתעצבנת ואז אני מדברת אליה ממש לא יפה ובמיוחד הקיץ כשבילינו ביחד הרבה יותר מדי כמו השבוע שהיינו ביחד באותו חדר במלון ברמת גן וגם אז פשוט לא הצלחתי להבין איך היא לא קולטת שאני כבר לא ילדה קטנה וזה ממש מעצבן שמתייחסים אלי כמו אחת כזאת. אבל אולי אין מה לעשות בעניין ולפני הנסיעה לפולין גיליתי שסבתא לא תישאר לנצח ושאולי כדאי לי להיות איתה כמה שיותר וללמוד ממנה כמה שיותר לפני שלא תהיה לי אף סבתא. כנראה אני פשוט צריכה לסדר לי את הפגישות איתה במינונים נמוכים מספיק כדי שאני אספיק להתגעגע ולסנכרן את הפגישות שלי איתה לפעמים שבהן אני לא עצבנית כי מאוד חבל לי לכעוס עליה ואני יודעת שהיא לא עושה את זה בכוונה וזאת רק אני שצריכה ללמוד להתמודד עם הסבתא הפולנייה שלי.
ועכשיו זה בדיוק זמן מצוין כשיום כיפור מתקרב כדי לבקש סליחה ולהצטער על כל הטעויות שעשיתי ואני ממש מצטערת עליהן ואולי עכשיו מצאתי לי יעוד טוב לזה שהתחילה שנה חדשה שתהיה (הלוואי) מוצלחת יותר מכל השנים שקדמו לה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
