כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
| 10/2006
כי משפחה יש רק אחת
נגמרו החגים. זהו. אין יותר. מעכשיו יש רק לימודים, חודשיים שלמים של רק לימודים.
אבא: אבא שלי בן 49 והוא עובד בחברת IBM. הוא מעיר אותי כל בוקר, מכין אוכל לאחיותיי הקטנות ונוסע לעבודה. הוא עובד בעיקר עם אנשים מארה"ב, מה שמצריך אותו לבצע הרבה פגישות ושיחות טלפון בשעות מאוחרות יחסית ולהתכתב באי-מיילים במשך כל ימות השבוע וגם לנסוע הרבה פעמים בשנה לחו"ל. הוא חוזר הביתה בסביבות 7-9 בערב, מדי פעם רואה חדשות בטלוויזיה וממשיך לעבוד גם מהבית. אבא שלי אוהב לקרוא ספרים ובזכותו יש לי את כמות הספרים הענקית שיש לי בבית ולמרות שרובה מכילה ספרי מד"ב באנגלית, יש גם ספרים אחרים לרוב שמספקים אותי לפחות לבינתיים. אבא שלי בוגר הריאלי והוא גר בילדותו בחיפה. ובכל מה שקשור להישגיות ולימודים הוא מאוד מעריך ומעודד אותנו ויחד עם זה הוא רשם גם אותי ואת אחותי הגדולה לריאלי. אבא שלי הוא בן-אדם מאוד לחוץ ועצבני והרבה פעמים הוא מתפרץ עלינו (טוב, הוא חי עם 5 בנות בבית). אבא שלי גם שמן וביחד עם העצבנות שלו יש לו סיכוי גבוה לחלות במחלת לב כלשהי - חבל.
אימא: אימא שלי בת 46 והיא עובדת באינטל בתור מהנדסת תוכנה. היא עובדת עבודה די מעניינת שבמהלכה יצא לה לעבוד עם כל מיני אנשים מכל מיני מדינות כמו סין ורוסיה. לפני כמה חודשים היא הועברה לפרויקט אחר שמצריך גם אותה לעבוד יותר שעות ולנסוע הרבה יותר פעמים לחו"ל בשנה. עם אימא שלי אני יכולה לדבר כמעט על הכל חוץ מעל הדברים החשובים באמת. אנחנו מדברות הרבה על מה אני חושבת על העתיד ואיך הוא יראה בשבילי וכמעט תמיד יש לה מילה טובה להגיד ולהרגיע אותי שהכל בסופו של דבר יהיה בסדר. אימא שלי היא לא יותר מדי פולניה וזה מקל הרבה פעמים במקרים שבהם אני רוצה לעשות דברים שאימהות אחרות לא תמיד היו מרשות לילדים שלהן וגם נותן לי את העצמאות שכל-כך חשובה לי בחיים. אימא שלי לא מתרגשת בקלות ולפעמים זה אפילו גובל באפתיה כלפי כל מה שקורה וזה יכול להיות מעצבן. התחביב הכי גדול שלה הוא לאסוף בולים ויש לה כיום אוסף של כמה עשרות אלפי(!) בולים, היא מקדישה לאוסף שלה לפחות שעה ביום והיא מחליפה בולים עם אנשים מכל העולם. בשאר הזמן שלה היא רואה טלוויזיה או מטפלת קצת בבית (מישהו צריך לעשות את זה) ומבשלת.
אחותי הגדולה - ענת: ענת בת 19 וחצי והיא משרתת בצבא ביחידה 8-200 של המודיעין בבסיס בגלילות והיא עושה כל מיני דברים סופר-סודיים על צפון קוריאה. יש לה חבר שקוראים לו נועם והיא הכירה אותו כשהם היו ביחד בקורס הקדם צבאי לפני בערך שנה. היא סיימה ריאלי בהצטיינות יתרה וגם ציוני הבגרות שלה לא מאכזבים... בתור האחות הגדולה היא הייתה צריכה לעשות את רוב המלחמות בבית עם ההורים על כל דבר שמשום מה הם לא הרשו לה לעשות ולי הם כבר כן. אבל בתור אחותי הגדולה היא תמיד מיררה לי פחות או יותר את החיים, במיוחד כשהיינו קטנות יותר, היא תמיד הציקה לי ותמיד ירדה על כל מיני דברים שעשיתי ועל איך שנראיתי ועל החברים שהיו לי ועל עוד כל מיני דברים שהיא יכלה למצוא. אבל בשנים האחרונות, כנראה ששתינו קצת התבגרנו ואנחנו יותר מדברות ופחות רבות וזה אפילו מאוד נחמד למרות שהקשר בינינו הוא עדיין לא הכי טוב שיכול להיות, היא מייעצת לי בהרבה תחומים ואנחנו אפילו משתפות אחת את השנייה בכל מיני דברים.
אחותי האמצעית - הדס: הדסי בת 11 והיא לומדת בכיתה ו' בבצפר נופים שבשכונה שלנו. ורק אם דאגתם אז בשנה הבאה היא גם הולכת לריאלי. הדס היא ילדה חמודה ושמנמנה שלא מזמן התחילה את גיל ההתבגרות ומאז החמידות שלה קצת ירדה אבל עדיין נשארה. להדס יש הרבה חברות והיא הולכת להרבה חוגים. היא טובה באנגלית ובמתמטיקה ככה שהיא בדרך המשפחתית הנכונה. הדס היא ילדה מאוד רגישה (כמוני) והיא נוטה להתרגש ולבכות בקלות וזה מאוד כיף שאני יכולה להיות שם בשבילה ולתמוך בה כי אני באמת רוצה שהיחסים בינינו יהיו ממש טובים ואנחנו נוכל לדבר אחת עם השנייה ולסמוך אחת על השנייה במאה אחוז, ועד אז אני ממשיכה פשוט להיות שם בשבילה ומנסה לא להציק לה או לרדת עליה יותר מדי למרות שזה די מפתה. לאחרונה אפילו הצלחתי לשכנע את הדס להצטרף לחוגי סיירות ואם היא תמשיך ותתמיד שם זה יהיה נפלא כי חוגי סיירות זה בהחלט אחד הדברים שעשו לי טוב בחיים.
אחותי הקטנה - דפנה: דפי בת 9 (כמעט) והיא לומדת בכיתה ד' גם בבצפר נופים. דפנה ילדה ממש חכמה ויש לה זיכרון לכל מיני דברים שאף אחד אחר לא זוכר. לדפנה יש רק חברים (בנים) אבל למיטב הבנתי היא מאוד נהנית מזה וכשחושבים על זה, זה באמת נשמע די כיף. לדפנה, אולי כי היא הכי קטנה, יש הרבה מצבי רוח והיא מתעצבנת על כל דבר קטן שלא נראה לה ושלא נעשה בדיוק כמו שהיא רוצה. במהלך השנים כבר למדנו להתעלם מכל פיפס שהיא משמיעה אבל בכל זאת יש פעמים שהיא עוברת את הגבול ואז זה בהחלט יכול לעצבן. הפרש השנים ביני לבין דפנה הוא 8 ולכן קצת קשה לי להתחבר אליה וכנראה שאני תמיד אחשוב עליה בתור אחותי הקטנה וזה כמובן לא מפחית את אהבתי אליה בשום צורה.
ביומיים האחרונים יצא לי לבלות פעמיים ברצף עם המשפחה שלי ובעקבות זה הגעתי למסקנה שמשפחה יש רק אחת ומשפחה לא בוחרים ולכן הכי טוב יהיה אם אני אלמד להסתדר איתם כמה שיותר ואוהב אותם הכי בעולם.
אתמול אחרי בטלה ארוכה בבית, החלטתי שאם אנחנו לא רוצים לגווע ברעב כדאי שנצא לאכול באיזו מסעדה כמו שאנחנו עושים כל יום שבת. אז התחיל מצעד ההתארגנות שכלל לדאוג שכל אחד יתלבש ויתארגן ויסתרק וכו'. מיד הדס אמרה שהיא צריכה עוד זמן, מה שלא היווה בעיה כי גם אימא שלי נשארה לסדר משהו בבולים שלה במקום ללכת להתארגן. כשכולם היו כבר פחות או יותר מוכנים דפנה נזכרה שהיא צריכה עוד להסתרק והחליטה שאין לה כוח והתחילה הצגות ואמרה שאם לא יסרקו אותה אז היא לא הולכת להסתרק בעצמה. אחרי שדפנה חטפה קצת צעקות מאימא שלי ומענת היא כן הסתרקה ואז סוף סוף יכולנו ללכת. כשכולנו כבר ישנו בתוך המכונית, אבא שלי נזכר שהוא בדיוק קנה GPS והוא צריך להתאמן באיך לכוון אותו ואז כמו ילד קטן הוא התחיל לשחק עם המכשיר. באותו זמן אימא שלי וענת כבר היו די עצבניות וגם די רעבות כנראה והן אמרו לאבא שלי שיפסיק עם זה ופשוט ייסע, מה שכמובן מאוד הרגיז את אבא שלי שבאותו זמן ניסה להבין איך לעבור למצב של מפה במכשיר שלו. ואז התחילו הצעקות.... שנגמרו רק כאשר הדס התחילה לבכות שנמאס לה והעלתה שוב את הנושא הכאוב שגם בסופי שבוע שכל המשפחה נמצאת סוף סוף בבית אנחנו חייבים כל הזמן לריב וזה ממש מעצבן ובנוסף לזה ההורים שלנו כל הזמן נוסעים לחו"ל והנה עכשיו אבא עוד פעם נוסע לארה"ב ל-3 שבועות ובאותו זמן גם אימא מתכננת לנסוע לאיזה שבוע באמצע ועוד פעם נישאר לבד בבית ואני הוספתי שזה לא בסדר שבגלל שיש לכולם הרבה לחץ זה אומר שצריך להוציא אותו בבית אחד על השני ובאיזשהו שלב ממש כעסתי ופשוט אמרתי שאם זה יימשך ככה אני הולכת לעזוב את הבית בגיל 18. בשלב הזה נראה לי שההורים שלי כבר די נבהלו כי הדיון נפסק ועוד פעם הובטחו הבטחות לא לעשות את זה יותר כמו שתמיד קורה. כשהתיישבנו לאכול, המצב רוח כבר לא היה משהו ודפנה עוד פעם עשתה הצגות שהיא לא רוצה לאכול והפעם במפתיע, אימא שלי פשוט אמרה לה שלא תוכל וזאת בעיה שלה אם היא תישאר רעבה. כשסיימנו לאכול, בדרך למכונית, אימא אמרה לי שאם אני רוצה לדבר איתה אז אני יכולה והייתי די בהלם - האם יש סיכוי שמה שתמיד רציתי והתפללתי שיקרה קרה, האם יש סיכוי שאימא שלי באמת שמה לב שמשהו לא בסדר, שאולי גם לי קורים דברים, שאולי גם החיים שלי לא מושלמים למרות שמחת החיים שאני תמיד מקרינה כלפי חוץ. חזרנו הביתה וההרגשה שלי הייתה די מעורבת כי ממש התעצבתי על המצב המשפחתי שלנו אבל גם ידעתי שהם כאן, שיש לי משפחה ולא משנה מה, היא תמיד תישאר - לפחות בתיאוריה.
היום היינו אמנם בהרכב חסר בגלל שענת חזרה לצבא ואבא היה צריך לעבוד. החלטנו שבגלל שממש מזמן כבר לא טיילנו אז אולי זה יהיה נחמד אם נצא לאיזשהו טיול. אימא שלי אמרה לי שהיא שמעה ברדיו על מקום שקוראים לו נחל קיבוצים והיא חושבת שזה מקום נחמד ואני כי כמובן הייתי שם כבר, אמרתי לה שזה אכן מקום מאוד נחמד. כבר היינו די סגורות על הרעיון עד שגילינו ש.. יורד גשם:( התעכבנו בבית עוד בערך שעה וניסינו להחליט לאן אפשר לנסוע במקום שלא יהיה רחוק מדי ודפנה עוד פעם התעצבנה כי כבר "הבטחנו" לה שנוסעים למקום שנכנסים בו למים. בסופו של דבר החלטנו שבגלל שנחל קיבוצים נמצא בעמק בית שאן אז זה מספיק רחוק ורוב הסיכויים שלא ירד גשם (כמובן שטעינו). אז נסענו לנו ובשלב כלשהו שממש היה צריך לנווט, התברר שאין לנו מפה באוטו ויצא לנו קצת להכיר את עפולה יותר מקרוב אבל למרוב זאת היינו רגועות ותוך כדי טעייה בדרך שמענו גלגל"צ ושמעתי הרבה שירים שעכשיו אני עומלת על להוסיף אותם לאוסף השירים שלי. בסופו של דבר הגענו ויצאנו מהאוטו למזג אוויר סגרירי למדי אבל לא נרתענו. אכלנו כמה סנדוויצ'ים מתחת לאיקליפטוסים שהיו שם ויצאנו לדרך. הדרך הייתה בוצית וחלקלקה וכמובן שהיו תלונות מפי כולנו אבל לא יותר מדי ונזכרתי די בעצב שכבר למעלה משנה שלא עשיתי טיול אמיתי לא בתור מדריכה ושאני כנראה גם לא אעשה בקרוב כי אין מסגרת וכי יש בצפר. בשלב מסוים התחילו להישמע רעמים ממרחק ולאט לאט הם התקרבו עד שברגע אחד פתאום התחיל לרדת עלינו גשם ממש חזק ונרטבנו כולנו די מהר. בדיוק הגענו לקטע במסלול שבו אמורים להיכנס למים ואחרי מחשבה של בערך שנייה הגענו למסקנה שלא נעשה את זה ואז נשארה לנו רק הבעיה של לחזור חזרה למכונית. התרגלנו בלית ברירה לגשם ובאותו שלב גם התגברתי על פוביה די רצינית שהייתה לי בנוגע להירטבות מגשם (איזה יופי) ברגע שגיליתי שאני לא עשויה מסוכר וזה אפילו די חביב (טוב, בואו לא נגזים). אז הלכנו לנו חזרה לאוטו והדרך הייתה אפילו יותר חלקה ובוצית (איזה פלא) והכל קצת התחיל לעצבן ואז פתאום הופיע מאחורינו ג'יפ והנהג הציע לנו טרמפ עד לאוטו. כמובן שכמעט קפצנו עליו ושמחנו מאוד והוא אכן הסיע אותנו ממש עד לאוטו שלנו ונכנסנו אליו מחויכות מהחוויה שעברה עלינו. אחרי כמה דקות אפילו פסק הגשם ובילינו שם עוד שעתיים בבריכות הקרובות לאוטו למקרה שהגשם יחזור... נסענו הביתה ובדרך חשבתי לעצמי שאני באמת לא זוכרת כמה זמן כבר לא נהניתי ככה ועוד עם המשפחה שלי וזאת הייתה הרגשה נפלאה!
אפילו מוסר השכל קצר: זה בעצם חזרה של מה שכתבתי קודם וזה שמשפחה לא בוחרים וזה אומר שכנראה היא נבחרה בשבילינו והיא הכי מתאימה לנו מכולן וביחד איתה צריך לבנות את החיים והכי חשוב - ליהנות ולהיות מאושרים!
שיר שמוקדש להורי המבלים חלק מזמנם בנסיעות, אז שלא ישכחו שהם עדיין שייכים למשפחה שלנו...
You belong to me:
See the pyramids along the Nile
Watch the sunrise from a tropic isle
Just remember darling all the while
You belong to me
See the market place in old Algier
Send me photographs and souvenirs
Just remember when your dream appears
You belong to me
And I’ll be so alone without you
Maybe you’ll be lonesome too
Fly the ocean in a silver plane
See the jungle when it's wet with rain
Just remember till you're home again
You belong to me
נ.ב
תודה על כל החיבוקים (90 במספר), הם מאוד עזרו
נ.ב 2
בהצלחה לכל מי שעושה מחר פסיכומטרי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
