כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
| 11/2006
השבחה גנטית
וכך נגמר לו עוד שבוע וכבר מתחיל לו עוד אחד, כי ככה זה בחיים - הכל זורם במן מחזוריות כזאת, כל מה שקרה עוד יקרה וכל מה שיקרה כבר קרה. וגם אם נדמה לנו שרק לנו הכל קורה והחיים שלנו ממציאים מחדש את הגלגל, נשכיל לדעת שזה לא כך ומאז ומעולם (או לפחות מאז התפתחות חברות של אנשים) קרו לאנשים אותם דברים ואותם תרחישים והם היו צריכים לעמוד בפני אותם מצבים כי ככה העולם שלנו בנוי במן מחזוריות מופלאה. האומנם?!
אומרים שבורות זו ברכה וזה כנראה מאוד נכון. מי שלא יודע שהוא אמור לסבול, פשוט לא סובל. אבל ברגע שמתחילים לחשוב יותר מדי ולנתח את הכל אז פתאום כל החיים נראים כל כך הרבה יותר מסובכים וקשים ואז מתחילות השאלות של למה בעצם אני כאן? מה אני רוצה מהחיים שלי? בשביל מה אני חיה? והכל פתאום כל כך מסובך והדרך לאושר נראית רחוקה מתמיד...
הסופשבוע האחרון היה מוזר למדי. הוא התחיל כמובן ברגע שנגמר השיעור האחרון ביום חמישי (מתמטיקה) וארזתי לי במהרה את החפצים ויצאתי מהכיתה לריח של המנוחה המיוחלת. הלכתי לי עם עומר לכיוון השער של בצפר ונפרדנו וכל אחד הלך לדרכו - הביתה. חזרתי הביתה וביליתי את רוב היום בבהייה בטלוויזיה ובמחשבות, קראתי עוד קצת מהספר המקרה המוזר של הכלב באנגלית והלכתי לישון. התעוררתי בבוקר והיה יום שישי. אחרי הידבקות קצרה למחשב יצאתי עם מור ובילינו יום של דיבורים בחורב ובבית קפה תות והיה נחמד. בשלב כלשהו נזכרנו שמיכל רצתה לעשות מסיבת יומולדת ואנחנו לא יודעים שום פרטים אז התקשרנו למיכל וגילינו שהיא חולה וזה אומר שהמסיבה התבטלה :( האמת שלא ביררתי אח"כ מה שלומה והעניין כנראה יוכל להיבדק רק מחר בבוקר בבצפר, אבל אני מקווה שהיא תהייה בריאה מהר ואולי היא כבר תבוא מחר - מי יודע. כשמור הלך אני נשארתי במרכז חורב עוד כמה זמן וחיכיתי לאחותי הגדולה שהייתה צריכה לקנות מלא שטויות ליום ספורט שיתקיים במרכז שלה בצבא (עכשיו אתם מבינים למה יש כשלים מודיעיניים ויש מלחמות...) ומשם נסענו ביחד לסבתא שלי וכשכל המשפחה הצטרפה אז אכלנו ארוחת צהריים כמו בכל יום שישי. חזרתי הביתה ודיברתי עם הדס (אחותי הקצת קטנה) על כל מיני עניינים חברתיים שקורים אצלה בכיתה (היא כבר בכיתה ו'). אח"כ ניסיתי לברר מה אנשים עושים בערב ולא העליתי בחכתי יותר מדי. רציתי ללכת לסרט (החדש של ג'יימס בונד) אבל לא היה מי שילך איתי והייתי די עצובה כי נזכרתי עם מי הייתי הולכת לסרטים כאלה פעם. בכל זאת הצלחתי למצוא לי משהו לעשות והלכתי עם מור לבית של ירדן בשעה מאוחרת כלשהי. היינו שם ירדן וחברתו דליה ומור ואני ונמרוד ושתי בנות מכיתה י"א (אין לי מושג איך הן קשורות) שקראו להן אוריין ומעיין. הזמנו אוכל מלה גופרה וראינו סרט והיה די נחמד להעביר את הזמן ככה. ואז אפילו בשעה כלשהי בלילה ענת באה לקחת אותי וזה היה מאוד נחמד מצידה (זה ממש כיף שבזמן האחרון אנחנו מסתדרות יותר טוב). הגעתי הביתה וצנחתי על המיטה והתעוררתי בסביבות 12 כשדפנה צרחה ליד החדר שלי. בצהריים הלכנו למסעדה סינית ואכלנו אוכל ממש טעים וכל המשפחה הייתה והייתה אווירה ממש נחמדה ודיברנו על הרבה דברים ובאחד מנושאי השיחה הגענו פתאום לדבר על השבחה גנטית ועל זה שבמיוחד אצל היהודים התקיימה השבחה גנטית במשך מאות שנים בעזרת שידוכים וככה שמרו על גנים של חוכמה ובריאות ולא "בזבזו" אותם על כל אחד וככה אולי בעצם שרדנו והתבלטנו כל כך במשך כל השנים האחרונות. בנושא הזה יש לי רגשות מעורבים, כי מצד אחד השבחה גנטית היא בעצם כמו אבולוציה תוך מינית והרי האבולוציה באה במטרה לבדוק ולברור כל פעם מחדש את המתאימים ביותר לסביבה ולשמר את התכונות שלהם וזה בהחלט דבר טוב. אבל מצד שני, כל פעם שמדובר בדברים שבני אדם והתעסקות עם גנים נפגשים זה לא נגמר בטוב, כי תמיד נשאלת השאלה לאן זה יכול להוביל, האם השבחה גנטית תגרום בעתיד לחלק מהאנשים להיות נחותים יותר ותיווצר אפליה ואולי ישללו מאנשים מסוימים את הזכויות שלהם להמשיך הלאה וליצור המשכיות לעצמם רק כי הם פחות טובים? ומי בכלל קובע מי יותר טוב ממישהו אחר? האם הכל מסתכם בסופו של דבר בגנים שלנו? האם הם יקבעו מי אנחנו? האם לנו אין שום השפעה על עצמנו והכל כבר כתוב מראש בחומצות גרעין? זה פשוט נראה לי אכזרי מדי שככה יראה העתיד שלנו, שאנשים ישפטו רק לפי הגנים שלהם, זאת בעצם גזענות. כי הרי ככה גזענות פועלת גם היום לפי החיצוניות שאליה מקודדים הגנים ואם ככה זה יהיה גם בעתיד אז עוד פעם נשאלת השאלה מי יותר טוב, מי מחליט אילו תכונות יותר טובות מאחרות? האם להיות גזען נחשב טוב? ואולי מתישהו יקום מישהו ויגיד שגזענות היא תכונה לא טובה - וזאת לא גזענות?! אין לי מושג מה לחשוב וזה רק מבלבל אותי יותר אבל בינתיים אני רק יכולה לתת לזמן לעשות את שלו ולראות מה יהיה בעתיד. בכל מקרה, אחרי חשיבה של מחשבות עמוקות כאלו, סיימנו לאכול וקינחנו בקינוחים ממש טעימים (במיוחד הסורבה מנגו) ואפילו קיבלנו עוגיות מזל סיניות כאלו ששנים כבר לא ראיתי. פתחתי את שלי והיה רשום שם "כשנולדת, השמיים בכו כי הם איבדו את הכוכב היפה ביותר" וזה העלה לי חיוך גדול על השפתיים שנשאר עד עכשיו מסיבה לא ברורה. אולי כי כבר מזמן לא קיבלתי מחמאה ואז אפילו שזה בא מעוגיית מזל, זה עדיין עושה לי טוב. חזרנו הביתה והתיישבתי ליד המחשב במטרה לעשות את כל המעבדות שאני צריכה לעשות (שכמובן עדיין לא עשיתי) אבל איכשהו התחלתי לעשות כל מיני דברים אחרים וככה יצא שעד עכשיו עדיין לא הכנתי את רובן. ועכשיו כבר עוד מעט נגמר לו היום וצריך ללכת לישון ופתאום אני מגלה שהסוף שבוע הזה עבר בצורה מאוד מיוחדת ושמשום מה לא חשבתי בכלל על כל מה שמציק לי ביום יום ופשוט נחתי בצורה טוטאלית מכל החיים האלו וזה משהו שבהחלט לא עשיתי הרבה מאוד זמן. פשוט כל הזמן הוקדש ביומיים האחרונים למחשבות על חיים של אחרים (משפחה וחברים) שהם כנראה קצת יותר מעניינים מהחיים שלי כרגע ואולי הבעיות שלהם קצת יותר קלות לפיתרון. מה שזה לא יהיה, זה היה שונה ומוזר כי זה גרם לי להסתכל על החיים שלי בצורה קצת שונה ולראות שאפשר קצת לעשות הפסקה, שאפשר גם לנוח ולא חייבים כל הזמן רק להמשיך קדימה במרוץ החיים. אולי זה גם סימן בשבילי בקשר לשנת שירות והמשך החיים - מי יודע...
בכל מקרה, שבוע טוב לכולם. (וגם חיים טובים)
עדי:)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
