כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
| 12/2006
נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם
אתמול בערב הייתה מסיבת יומולדת לאיליה. מאוד רציתי לבוא אליה כי ידעתי שהוא מזמין מלא אנשים שלא ראיתי מאז שהייתי ממש קטנה והיה מאוד מעניין לראות אותם שוב. אפילו ויתרתי על טיול של חוגי סיור (משהו שלא עשיתי כבר יותר משנה ועכשיו סוף סוף פתחו חוג י"ב) בשביל המסיבה הזאת כי באמת ציפיתי שיהיה לי מן ערב נוסטלגיה חביב ואולי אני אצליח קצת להיפתח אל אנשים חדשים (ישנים) ושיראו שאני מסוגלת להשתנות.
הצלחתי לשכנע את ענת להסיע אותי כשהיא נסעה לקנות כרטיסים למשהו בקונגרסים וכל הדרך היא הציקה לי שאני מסתובבת עם חבורה של ילדים קטנים וכל הזמן השוותה ביני לבינה ("כשאני הייתי בגיל שלך כבר לא נסעתי במוניות כי לכל החברים שלי כבר היה רישיון" - יופי, מה אכפת לי בכלל) עד שהגענו לרחוב של איליה והיא הורידה אותי ונסעה. בגלל שאני כל כך מוכשרת, הצלחתי למצוא לבד את הדירה וצלצלתי בפעמון (אני תמיד מצלצלת בפעמונים כי זה מגניב ולפעמים יש להם כל מיני צלילים משונים וזה כיף לבדוק) ואז נכנסתי וראיתי שיעל כבר שם ועוד כל מיני חברים רוסים של איליה שלא הכרתי. אח"כ הגיעו גם נועה וטלי ועוד הרבה אנשים אחרים שהכרתי (אביגיל, ענבר) או זכרתי במעומעם. היו שם הרבה בלונים וכל הזמן שיחקנו איתם וזה היה נחמד וגם אכלנו פיצה וסוף סוף יצא לי לשתות קצת בירה שלא התלהבתי יותר מדי מהטעם שלה אבל היא הייתה די בסדר. היו גם עוגות יומולדת עם נרות מנגנים וגיטרה שאיליה ניגן בה חלק מהזמן. אבל זהו. זה כל מה שהיה שם. כל אחד דיבר קצת עם החברים שלו אבל לא התערבבנו שם יותר מדי בין החבורות של האנשים וסתם ישבנו ולא עשינו שום דבר מיוחד. אולי סתם הייתה לי נפילת ציפיות - מי יודע, אבל לא נהניתי כמו שקיוויתי. אח"כ איליה פתח את המתנות שהוא קיבל וחלק מהן היו מאוד אישיות כי ככה זה כשאתה עם אותם מעט אנשים ביחד באותה כיתה במשך כל כך הרבה זמן. אז זה גרם לי להרגיש די עצובה כי ידעתי שאני פעם הייתי חלק מהכיתה הזאת ואמנם אני לא מתחרטת אפילו לרגע שעברתי לריאלי אבל הידיעה שהיה יכול להיות משהו אחר שאני ויתרתי עליו, משהו שתמיד היה חסר לי - חברים טובים שנשארים לאורך כל כך הרבה זמן, משהו שבגלל כל מעברי הבצפר שעשיתי לא יצא לי לרכוש מעולם. אולי אני סתם מקנאת בגלל שאת זה אין לי למרות שאני יודעת שיש לי כל כך הרבה דברים אחרים טובים בחיים שלי, אבל זה אחד מהדברים שמאז ומתמיד היו חסרים לי וזה עצוב לדעת שאולי זה יכל להיות שלי אם הייתי עושה בחירה אחת שונה במסלול החיים הזה, רק בחירה אחת ששינתה לי את כל החיים - וואו, זה אפילו מפחיד לחשוב על זה.
מה שלא יהיה, תמיד היה יכול להיות משהו אחר ואולי אפילו טוב יותר, אבל אני מעדיפה להסתכל קדימה כי שם זה החיים האמיתיים, את העבר אי אפשר לשנות. אבל תמיד אפשר לראות את מה שקרה באור שונה בצורה נוסטלגית שכזאת. כי נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם.
סוף שבוע נעים לכולם,
עדי:)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
