כי החיים הם לא סרט מצויר

היום זה יום האם ותכננתי לעשות לאימא שלי יום מיוחד שהיא באמת תרגיש בו מיוחדת. אבל בגלל שהיו כל מיני תקלות (כמו מחשב תקוע ומחסום כתיבה) דחיתי וצמצמתי את היום הזה לברכה הזאת ולמתנה (ספרון אמרות ודיסק עם שירים של אימא) שתכננתי לתת אותם בסוף היום כשהם יהיו מוכנים לגמרי. היום עצמו היה נהדר. עשיתי שיעור נהיגה על הבוקר ובדרך חזרה קניתי את הספרון. אח"כ חזרתי הביתה וישבתי עם אימא שלי והסתכלתי עליה ממיינת מעטפות שעמדו אצלה בערמה כמה חודשים והיא החליטה להיפטר מהן ופשוט דיברנו על כל מיני שטויות. בסביבות הצהריים אימא שלי החליטה שהיא רוצה לצאת קצת מהבית והוחלט שגם צריך לקנות לדפנה מתנה ליומולדת אז נלך לגראנד. כמובן שבתור דבר ראשון נכנסנו לטויזאראס ודפנה בחרה לה כל מיני משחקים שהיא רצתה. אח"כ אימא שלי אמרה שהיא תקנה לכל אחת מאיתנו מתנה לחג אז גם הלכנו לחפש לענת נעליים חדשות ובסוף דווקא הדס מצאה נעלי אולסטאר ירוקות ממש יפות וגם ענת קנתה לעצמה נעליים ורק אני עוד לא החלטתי מה אני רוצה אז עוד מובטחת לי מתנה (אני רוצה אינטרנט בחדר אבל זה הובטח לי בלי קשר). אכלנו באזור של הג'אנקפוד והיה נחמד ואח"כ חזרנו הביתה עם כל שלל הקניות. כמובן שדפנה ישר רצתה לשחק במשחקים החדשים שלה אז הדס ואני שיחקנו איתה עד הערב והייתה הרגשה טובה. אחרי שאכלנו ארוחת ערב, הדס ודפנה הדליקו נרות ואני הלכתי לראות טלוויזיה (סמולוויל, חדשות, כולבוטק) כשהיו פרסומות, אימא שלי באה וביקשה שאני אעביר ערוץ ואבדוק אם יש משהו אחר לראות בערוצים אחרים (בנימה מזלזלת: "אין משהו טוב יותר לראות היום") וכשהעברתי היא גילתה שכבר התחילה תוכנית שהיא רצתה לראות והיא לא ראתה גם אתמול כי ראינו החברות הכי טובות בערוץ 3 והיא גם פספסה חלק מהשידור החוזר. היא שאלה אותי למה לא הזכרתי לה ואמרתי לה שאני לא הייתי אמורה לזכור. אחרי כמה שניות היא פתאום שאלה אותי למה לא קראנו לה כשהדלקנו נרות, לזה עניתי לה שלא ידעתי שזה חשוב לה ואז היא התחילה להגיד לי שאני אף פעם לא חושבת על אחרים ושידעתי שהיא רוצה להדליק נרות וידעתי שיש היום את התוכנית וסתם לא אמרתי לה ואפילו כשניסיתי להגיד לה שזה לא נכון, היא לא הקשיבה לי. באותו רגע כבר לא יכולתי יותר ופשוט התחלתי לבכות, אמרתי לה שהיא לא צריכה להתנהג כמו ילדה קטנה וירדתי למחשב. אחרי שנגמרה התוכנית היא גם ירדה לחדר מחשב והתעלמה ממני ורק לקחה כמה דפים ועלתה חזרה למעלה. פתאום קלטתי שאני לא יכולה לתת לה עכשיו את כל מה שתכננתי לתת לה כי זה ייראה כאילו שאני מתנצלת על משהו שהוא לא באשמתי ואני יודעת שזה סתם משחק של אגו ואני ממש לא נהנית לשחק בזה אבל אין לי ברירה כי הדבר האחרון שאני רוצה זה שהמתנות שלי יתקבלו בצורה הלא נכונה ויראו כאילו הם באו בתגובה למריבה. ולכן יצא המצב שכל מה שעבדתי על לחשוב עליו ולהכין אותו כנראה לא יינתן לעולם. אין לי מושג איך זה תמיד קורה, אבל איכשהו תמיד כשאני סוף סוף כן מוצאת את הרגע הנכון להביע רגשות ולהיות אמיתית עם אנשים, כשאני סוף סוף מרגישה שאני עושה את הדבר הנכון שיעשה טוב לאנשים אחרים ובסוף גם לי, הכל פתאום מתהפך, הכל פתאום יורד לטמיון או פשוט נלקח כמובן מאליו. ובכלל, כל מיני אנשים שאני כבר מכירה הרבה מאוד זמן (אהם, אימא שלי) פתאום משתנים לי מול העיניים ואין לי מושג מה לעשות עם זה. האם פשוט לקבל אותם ולנסות להמשיך להיות שם בשבילם גם אם אני לא בהכרח מסכימה עם מה שהם עושים או להגיד להם משהו או פשוט לנתק איתם את הקשר שהיה פעם. אין לי מושג מה נכון אבל לחלק מהדברים אין לי מספיק אומץ וזה חבל. אולי אני בכלל עסוקה יותר מדי בלרצות אנשים אחרים במקום את עצמי אבל אני יודעת שאם אנשים מסביבי לא יהיו שלמים עם עצמם אז גם אני לא וזאת בהחלט בעיה. בקיצור, אין לי מושג מה אני רוצה לעשות עכשיו עם אנשים ובמיוחד עם אימא שלי כי אני לא רוצה להילקח כמובן מאליו אבל אני גם רוצה שהיא תדע כמה אני מעריכה ואוהבת אותה כי אני יודעת שזה יעשה לה טוב לדעת. אולי אני אתן לה רק את הספרון כי הוא משהו פחות אישי שבטוח כבר הוכן מראש ואולי דווקא יתאים יותר מאשר מכתב - נראה. אז לילה טוב לכולם ואני מקווה שאולי מחר בבוקר הכל יראה בהיר יותר. עדי

Mulan - Reflection