כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
| 1/2007
כעס עצמי
צריכים פשוט לסתום לי את הפה עם סלוטייפ, לשים אותי בחליפת משוגעים ולשלוח אותי מכאן. זה לפחות מה שאני הייתי עושה אם לא הייתי אני.
אני פשוט נזק לציבור. אני עושה כל כך הרבה דברים שאני יודעת שאני לא אמורה לעשות ואפילו כשאני כבר מודעת למה שאני עושה, אני כאילו בכוונה מנסה להראות שלא אכפת לי וגוררת את זה אפילו יותר עמוק, מגלגלת את זה ויוצרת מן כדור שלג ענקי.
פשוט יש ימים כאלה שהכול הולך חרא או שאני סתם בלחץ ואז אני הורסת בדרך כלל את מה שהכי קרוב אלי. אוף, זה כל כך מעצבן להיות כזאת רגשנית ויותר גרוע, לא לשלוט בזה ואז כשזה יוצא זה תמיד מפספס את המטרה (ואני לתומי חשבתי שאני טובה בספורט).
יש אנשים שהכול בא להם בכזאת קלות וזה נראה כאילו הם מרחפים להם מרוב קלילות. הם לא לוקחים שום דבר ללב, שום דבר לא באמת מזיז להם והם לא חייבים שום דבר לאף אחד והכי חשוב שטוב להם עם זה. אני יודעת שאני לא אצליח להתמודד עם חיים כאלו כי אכפת לי יותר מדי וחיים כאלו מייצגים לי ריקנות, אבל לפעמים קורה שאני ממש צריכה אותה כי איתה פתאום הכול נעלם ושום דבר ואף אחד לא יכולים עלי ואני יכולה לקחת את הזמן ולהתעשת וכמובן לא לעשות שטויות שאני יודעת שסליחות כבר לא יעזרו להם.
עכשיו אני נוסעת לתל אביב לראיון של מכינת נחשון ואמנם זה קצת בזבוז אבל החלטתי שזה עדיף כי זה דווקא יכול להפוך אותי ליעילה כי בנסיעה אני יכולה להספיק המון דברים שבבית פשוט לא הייתי עושה אותם כמו למשל לכתוב את החיבורים לברכה או לסיים לקרוא את הספר שלי. אז אני לא אוסיף עוד במילים כי אין זמן ואני צריכה לצאת אז בהצלחה לי...
עדי:)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
