כי החיים הם לא סרט מצויר

היום היה מבחן במתמטיקה ויותר מאשר לא להצליח בו הרגשתי הרגשה של עצבנות, מה שבדרך כלל לא קורה לי אחרי מבחנים שדווקא אחריהם יש לי הרגשה של הקלה שלא צריך ללמוד יותר ואפשר לתת ומוח לנוח. היום זה משום מה לא קרה ורק זה עצבן אותי יותר אבל הצלחתי לשלוט בזה די יפה (נדמה לי) כי פשוט הדחקתי את המבחן.

בגלל כל מה שהרגשתי היום היו לי ערבובי רגשות מאוד חזקים וסתרתי לעצמי תיאוריה שהאמנתי בה כבר הרבה מאוד זמן. לפי מה שהאמנתי, אם אני צוחקת אני לא יכולה לבכות. וזה התברר היום כשגוי כי איכשהו (ואני עדיין לא יודעת איך) הצלחתי לעשות את שני הדברים במקביל. כבר לפני כמה שנים מישהו סיפר לי שאם צוחקים אז יש כל מיני חומרים שמופרשים למוח (נו, ביולוגיה) שלא מאפשרים לנו פיזית לבכות מעצב באותו זמן כי זה שני דברים מנוגדים. אז מסתבר שאני מיוחדת ואני כן יכולה. היום בהפסקה הייתי עם חברה שלי רונה ובדיוק היא קיבלה הודעה שהיא עברה את הטסט שהיא עשתה אתמול בהצלחה. באותו רגע היא קפצה מרוב שמחה והיה ממש כיף לראות אותה ככה שמחה ומאושרת וזה אפילו די הצחיק אותי וכמעט נדבקתי בחיוך הדבילי שהיה לה על הפנים וממש נהניתי בהפסקה הזאת. ופתאום, אין לי מושג איך, נזכרתי במבחן והתחלתי לבכות, ממש לבכות, תוך שניות מצחוק לבכי, זה פשוט מטורף ואולי זה מה שהטריד אותי יותר מכל. בכל מקרה השתלטתי על זה די מהר ויצאתי מזה די מהר בזמן שיעור אנגלית והכל חזר למקומו בשלום... (חוץ מלחץ המבחנים והמעבדות והניסיון המתמיד של חיפוש מכינות והמשפחה והשיעורים והקור הנורא של החורף).

אז שבאמת יהיה לילה טוב לכולם ואולי העניינים קצת ירגעו בהמשך (בכל זאת קיבלתי זימון המשך למבחני מצב קבוצתיים לפרויקט שחקים:)

עדי:)

בתי את בוכה או צוחקת – חוה אלברשטיין
פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא -
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.