כי החיים הם לא סרט מצויר

טוב, אז כבר לא כתבתי כמעט שבוע והצטברו אצלי הרבה תחושות והרבה הרגשות אבל לא היה לי כוח/חשק/רצון לכתוב ועכשיו חלק עבר וחלק אני אנסה לכתוב עכשיו ונראה מה יצא.

ביום שלישי על הבוקר כבר החזירו לנו את המבחנים במתמטיקה ודי פחדתי מזה כי לא ידעתי איך הלך לי ואם אירנה תתחשב בי ככה שכל השיעור הייתי קצת עצבנית (אולי עוד מיום שני) אבל בסוף הציון שלי יצא בסדר וזה כמובן אחרי שדיברתי איתה וסידרתי הכל ואז הציון שלי יצא בסוף 95 (!) אחרי זה היו עוד קצת לימודים שלא באמת זכורים לי ואז אחרי הצהריים היה לי שיעור נהיגה שרציתי שילך יותר טוב אבל בסך הכל היה בסדר, עכשיו המורה שלי יותר לוחץ עלי, פתאום כל מיני דברים שפעם הוא עוד עבר עליהם בשתיקה פתאום מוערים וזה מציק כי כל פעם אני חושבת שאני משתפרת ואז מגיע משהו אחר שגם עליו אני צריכה לעבורד וזה נראה כאילו זה אף פעם לא יגמר. עוד בדרך לשיעור נהיגה בזמן שהלכתי לתומי בשכונה שלי עם האוזניות מחוברות לאיי-פוד פתאום הופרעתי כשילד קטן אחד פנה אלי. אחרי שכיביתי את האיי-פוד ועוד כמה משפטים לא מובנים נאמרו, הבנתי שהוא מבקש ממני ללוות אותו הביתה כי הוא מפחד מהכלבים ליד הבית שלו ואחרי הסתכלות זריזה בשעות החלטתי שיש לי מספיק זמן והתחלתי ללכת איתו לבית שלו (כ-10 דקות הליכה). זה היה מראה די מוזר כי הילד הזה הוא מהאנשים האלה בשכונה שאני לא מדברת איתם בדרך כלל - החצי השני של השכונה, אלה שגרים בשכנות אלינו אבל לא באמת שייכים אלינו ואנחנו לא באמת שייכים אליהם וככה חיים ביחד אבל לחוד (כמה נפלא). הרבה אנשים הסתכלו עלינו להיות בטוחים שמה שהם רואים הוא נכון והרבה עשו כל מיני פרצופים אבל אף אחד לא ניגש אלינו והמשכנו לצעוד עד לבית שלו. בדרך דיברנו על כל מיני דברים אבל בעיקר על הכלבים שמהם הוא פוחד ובזה הייתי שותפה אליו כי גם אני מאוד פוחדת מכלבים והוא סיפר לי איך אימא שלו דואגת לו כל פעם שהכלבים רודפים אחריו, ממש כמו שכל אימא הייתה דואגת. בסופו של דבר הגענו לבית שלו ונפרדתי ממנו והלכתי לי בחזרה לדרכי. אחר כך חשבתי על זה וזה ממש הציק לי כי הם הרי כל כך דומים אלינו אבל הם עדין כל כך שונים והם כאילו חיים איתנו אבל לא באמת והכל בגלל שהאמונה שלנו שונה, זה כנראה משהו שהוא נשגב מבינתי אבל ההליכה עם אותו ילד בהחלט הייתה נחמדה ושמחתי שהיה לי האומץ לעשות אותה. כשחזרתי הביתה נזכרתי שביום למחרת יש שביתה והחלטתי שאני לא רוצה לבזבז אותה סתם אלא לעשות משהו מועיל אבל לא הייתה היענות מצד אנשים אז החלטתי לבדוק עוד פעם בבוקר והלכתי לישון.

ביום רביעי הייתה שביתה וזאת כמובן סיבה מצוינת לא להרגיש טוב אז הרשיתי לעצמי לישון עד ממש מאוחר ועדיין להרגיש לא טוב אבל הספקתי לקרוא די הרבה והורדתי קצת שירים ובעיקר נחתי ועשיתי הרבה כלום. בערב נזכרתי במשהו ורציתי כמעט להרביץ לעצמי על זה ששכחתי כי אני שונאת שזה קורה ובמיוחד בדברים חשובים כי זה קורה לי בזמן האחרון יותר מדי פעמים וזה ממש מעצבן אבל לא נראה לי שזה היה חמור יותר מדי ואני בהחלט מקווה שזה לא יציג אותי בצורה רעה יותר מדי...

ביום חמישי הלכתי לבצפר כי כשאין חום הולכים לבצפר לא משנה כמה רע מרגישים, ורק שם נזכרתי שיש לי מבחן בביולוגיה אבל דווקא לא הייתי לחוצה בגללו יותר מדי כי החומר שלמדנו די שטותי וקל ובאמת לא היו לי יותר מדי בעיות עם המבחן חוץ מעם האורך שלו שנמשך למעלה משני שיעורים וזה היה די מעצבן. שיעור אחרי המבחן היתה אמורה להיות לי שיחת חתך עם המנהל שלנו והאמת שדי שכחתי ממנה (זה מתחיל ממש לעצבן) אבל למזלי המנהל החליט לכנס את כל השכבה שלנו באולם לשיחה והוא והמרכזות שלנו צעקו עלינו כי כל מיני ילדים מהשיכבה ריססו כל מיני כתובות בבצפר לאו-בק אבל מה שהכי הרגיז זה שהם החליטו שכל הכסף לפיצויים ללאו-בק הולך מהכסף של האירועים של סוף השנה של השכבה וזה ממש מעצבן כי הם יודעים שרוב השכבה לא עשתה את זה והרוב גם בטח לא באמת יודעים מי עשה את זה אז כל הניסיונות של ההנהלה, לגרום לנו ללחוץ על כל הילדים שעושים דברים כאלה להפסיק, לא ממש עובדים. בשיעור מתמטיקה האחרון של היום, שיחררו את הבנים, והבנות נשארו לאיזו הרצאה של הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון שמנסים להביא לשם בנות (כן, גם בנות מסתבר מסוגלות) וזה היה די נחמד ושטותי אבל סיים את היום בצורה די נחמדה. בהמשך היום לא קרה הרבה ובעיקר התלוננתי בבית לכל מי שרק הסכים לשמוע על כל מה שקרה בבצפר.

ביום שישי התעוררתי  מוקדם והחלטתי שאני רוצה קצת לצאת מהבית וביקשתי מאימא שלי להצטרף אליה לטיול שהיא תכננה לכבוד מישהו מהעבודה שלה  שבא מחו"ל לשבוע והיא אירחה אותו. אחרי התארגנות קצרה, יצאנו ונסענו לאסוף את מאוריציו מהמלון שלו ביפה נוף ואפילו יצא לי להיכנס ללובי של המלון שהוא די נחמד. משם קצת הסתובבנו בחיפה והיינו קצת בסטלה מאריס ואז נסענו גם דרך המושבה הגרמנית ומשם נסענו לראש הנקרה. כמובן שיכולנו לדבר איתו רק באנגלית ובשבילי זאת הייתה הזדמנות מצוינת לדבר קצת אנגלית. היינו כמעט שעה בראש הנקרה והמים שם היו ממש יפים - כחולים ירוקים ואם הייתי יכולה הייתי נשארת שם לנצח. אח"כ נסענו לעכו ובדרך ביקרנו בגנים הבהאים שנמצאים ליד וזה היה די מצחיק, בכלל הדת הזאת די מצחיקה אבל הגנים שם בהחלט יפים והכל בחינם אז זה בכלל נחמד. משם נסענו לעכו העתיקה וביקרנו ברחובות עם כל החאנים ועברנו דרך השוק ובחזרה לנמל ובסוף גם אכלנו במסעדה עם נוף לים והיה ממש כיף. אבל כשחזרתי הביתה הסתבר שדווקא הטיול לא עשה לי טוב במיוחד שכנראה לא הבראתי לגמרי ואז כל התוכניות שלי לשישי בערב שכללו יומולדת, די נגוזו אבל יצא לי לנוח עוד קצת - עם ההנחה שאם נחים אז הכל בסוף עובר - כן, בטח.

היום התעוררתי לקול המיית היונים שחליטו לבנות להן קן על העץ שמול החלון שלי וזה היה בכלל לא כיף. את כל היום העברתי בקריאה ובהורדה של כל מיני שירים למחשב. בארוחת צהרים יצאנו כל המשפחה לאכול במסעדת בשרלה והיה טעים ואז כשחזרתי הביתה החלטתי לראות את מישהו לרוץ איתו וזה היה קצת ארוך אבל בסוף היה טוויסט מפתיע בעלילה כמו שאני אוהבת אז זה לא היה כל כך נורא. בדרך חזרה הביתה מהמסעדה הייתה שקיעה (אנחנו תמיד אוכלים בשעות די מאוחרות כי אנחנו עצלנים) וכשנסענו בעליה של פרויד כל הזמן בהיתי בשקיעה ונורא נהניתי כי מלמעלה היא הייתה ממש יפה והיה אפשר לראות איך השמש משתקפת על כל הים עם כל הגוונים שלה ואז הייתה לי דווקא הרגשה של עצבות כי השבוע הזה היה די נחמד ויחסית רגוע מבחינתי ופתאום הוא נגמר וככה זה תמיד, הכל בסוף נגמר, שום דבר לא נשאר, שום דבר לא מחכה, הכל תמיד בורח וזה נורא עצוב.

עכשיו כבר מזמן החשיך ובגלל שאנחנו בעיר אז לא באמת רואים כוכבים אבל אני אף פעם לא מפסיקה לחפש את את אותו כוכב שיוכל לעצור הכל, את הכוכב השני מימין (וגם השיר ממש יפה).

Peter Pan - The Second Star To The Right

The second star to the right

 shines in the night for you

 to tell you that the dreams you plan

 really can come true.

The second star to the right

 shines with a light so rare.

 And if it’s Never Land you need,

 its light will lead you there.

Twinkle, twinkle, little star,

 so we’ll know where you are.

 Gleaming in the skies above,

 lead us to the land we dream of.

And when our journey is through,

 each time we say good night,

 we’ll thank the little star that shines

 the second from the right.