כי החיים הם לא סרט מצויר

איכשהו כנראה הכל תמיד מסתדר בסוף או לפחות מתחיל להסתדר.

עכשיו אני מקשיבה לכל מיני שירי וולט דיסני שכבר מזמן לא שמעתי (נוסטלגיה) ויש לי הרגשה טובה. בדיוק סיימתי לראות איזו קומדיה רומנטית בטלוויזיה וזה תמיד גורם לי להרגיש נחמד (ובמיוחד האלה האמריקאיות) כי הכל בסוף ורוד ומלא אהבה וזה משהו שמחמם את הלב...

כבר הרבה פעמים יוצא לי שאני רוצה משהו מסוים ממש חזק אבל אני לא מוצאת שום דרך להשיג אותו ואז, דווקא כשאני מדחיקה אותו הצידה ומנסה להתפשר על דברים אחרים ואולי אפילו לשכוח ממנו לגמרי, פתאום הכל נראה פשוט יותר, פתאום זה כאילו נוחת אצלי ישר על כף היד מבלי שאני בכלל אתאמץ וזה כיף מאוד אבל באיזשהו מקום קצת מעצבן כי אני כבר נמצאת בפאזה של לשכוח וככה זה רק קשה יותר. כיף אבל קשה - מוזר.

אולי עדיין לא הצלחתי להשיג את מה שאני חולמת עליו אבל פתאום זה נראה כאילו יש סיכוי שזה יסתדר איכשהו (הלוואי) ואולי אם אני אפגין עוד קצת נכונות ועם קצת מזל, אני אשיג אותו. בכל מקרה, המצב הזה עדיף בהרבה כי עכשיו אני מרגישה שלפחות יש לי איזשהו סיכוי (אם כי אולי קלוש במקצת) וזה בהחלט משפר את ההרגשה שלי. אני רק מקווה שאני לא אתאכזב יותר מדי בכל מקרה ואולי אני אפילו אוכל להיות מאושרת... 

הערב יש איזו הרצאה בבצפר ואני הולכת אליה (אין לי שום תירוץ כי אני גרה ממש קרוב) אז אני מקווה שאני אהנה או שזה לפחות יהיה מעניין.

מקווה,

עדי:)