כי החיים הם לא סרט מצויר

זהו סיפור על קורותי ביום האתמול שבעצם התחילו עוד ביום ראשון בערב...

ביום ראשון הלכתי לאיזו הרצאה בבצפר בערב שהייתה על שם של איזה מישהו שלמד בריאלי (אפילו לא בוגר) שהיה במוסד ונרצח במבצע. ההרצאה עצמה לא הייתה מעניינת במיוחד ומי שדיבר לא אמר יותר מדי אבל לפני זה היה סרט שהיה די מוצלח. בכל מקרה, המרכזת שלי תפסה אותי לפני ההרצאה וביקשה ממני לצאת ביום שני לירושלים ליום הכנה לסמינר שיש לנו בתחילת פברואר. כמובן שאמרתי לה שאני לא יכולה כי יש לי מבחן מעבדות בביולוגיה ביום שני וגם מעבדה בכימיה אבל היא אמרה שהיא יכולה לדחות לי אותם (מרכזת או לא מרכזת?) ואז כבר לא באמת יכולתי להגיד לא וגם די רציתי לצאת, דווקא התאים לי איזה יום מחוץ לשיגרה. וככה יצא שהתייצבתי כבר ב-7 בבוקר בבצפר ומשם נסענו לנו לירושלים. עצרנו ליד לטרון ושם אכלנו ארוחת בוקר שאותה הכינו המורים והיה ממש נחמד ומושקע. משם נסענו להר הרצל והלכנו לבקר את טדי קולק ואת שאר גדולי אומות העולם שקבורים בסמיכות להרצל וגם ביקרנו במוזיאון הרצל. משם נסענו לאכול באחת מהאכסניות שבהן חלק מהשכבה שלנו תהיה בסמינר (כי אין אכסניה שיכולה להכיל את כל השכבה) והיה טעים וגם די מוזר כי הצלחות היו בצורה של ריבוע וזה היה די מטריד. כששבענו, נכנסנו לאחד מהחדרים שם שהיו בהם כיסאות והיו להם כל מיני שמות של צמחים או של שערים בירושלים והמחנכת שלי העבירה סדנה על המשמעות של הר הרצל ושל כל מיני סמלים אחרים בירושלים כמו הכותל (בכל זאת, סמינר על ציונות ודמוקרטיה). בסדנה הזאת גיליתי שהמורים ממש ילדים קטנים, הם התנהגו בצורה די אינפנטילית אבל הם היו חכמים (בצורה מפתיעה ביותר) והדיון דווקא היה ממש מעניין. בסוף הביקור נסענו למוזיאון "על התפר" שהייתה שם תערוכה של כל מיני אנשים ממדינות העולם השלישי שעובדים במדינות מפותחות (נו, עובדים זרים) ושם פיתחנו כל מיני דיונים על כמה, לנו בתור אנשים מהמעמד הגבוה, באמת אכפת לנו ואיך בתור מדינה דמוקרטית אנחנו אמורים לנהוג ואיך זה משפיע על הציונות. אבל זה היה כבר סוף היום אז לא הייתי כל כך מרוכזת אבל קלטתי משפט שאחד המורים אמר שהיה משעשע, הוא אמר שיש ילדים שגרים ליד בתי הזיקוק שלא יודעים שלבתי הזיקוק יש שתי ערובות בגלל שהם אף פעם לא יצאו מהשכונה שלהם (צריך לחשוב על זה קצת). בדרך חזרה גיליתי שלאי-פוד שלי נגמרה הבטריה אז נאלצתי לשבת ופשוט התחלתי לחשוב על מה שעברתי באותו יום, אני לא יצאתי ליום הזה עם חברים וקצת הייתי בצד וזה בהחלט גרם לי להעריך יותר את החברים שלי ואת החברות שלי איתם. אחרי עוד קצת מחשבה, הגעתי למסקנה שהכל קשור לזה שעם החברים שלי אני מרגישה בנוח (בדרך כלל) ואיתם אני יכולה להגיד מה שבא לי בלי לדאוג שהם לא יבינו או יסתכלו עלי מוזר (למרות שלפעמים זה קורה לי גם עם חברים) וזה אולי הדבר הכי חשוב בחברות בשבילי - ההרגשה הטובה שחברים נותנים. אח"כ הצטרפתי לשיחה שהייתה בין אחד המורים לכמה תלמידים בסוף האוטובוס ובעיקר הקשבתי לכל מה שנאמר, דובר על מה שאנחנו הולכים לעשות בשנה הבאה ועל מה הדרך הנכונה ביותר להמשיך בה את החיים שלנו והשתמשו שם בכל מיני מטאפורות מאוד משעשעות על החיים שלנו - אנחנו נסחפים בנהר ענק וגם אם אנחנו רק רוצים לעצור לרגע ולחשוב על החיים זה לוקח מאיתנו הרבה מאוד אנרגיות וזה מאוד קשה, ואם אנחנו גם רוצים לעשות שינוי בעצמינו לבד אז זה די בלתי אפשרי כי זה כאילו אנחנו שטים בסירת קנו קטנה בנהר ומנסים לחתור אבל הנהר הרבה יותר חזק מאיתנו והוא יכול לסחוף אותנו ממש בקלות ואפילו יותר גרוע, לרסק אותנו על הסלעים. בקיצור המסקנה הייתה שאם אנחנו רוצים לשנות, אנחנו צריכים לעשות את זה בקבוצה ולא לבד וגם אם אנחנו לא באמת בקטע של עשייה, אנחנו צריכים לפחות לעצור ולבחון כל פעם מחדש האם הדרך שבה אנחנו הולכים היא הדרך הנכונה לנו (עמוק מאוד). לקראת סוף הנסיעה המרכזות ניסו למצוא תאריך להופעת סיום שנה שלנו וגילו שזה די בלתי אפשרי כי כמעט כל יומיים יש למישהו בשיכבה שלנו בגרות כלשהי וגם בתאריך היחיד שהן מצאו שהוא נורמלי איכשהו, יום אחריו יש בגרות מעבדה בפיזיקה. הן אפילו הגיעו למצב שבו הן שאלו את המורה לפיזיקה אם יש אפשרות לבוא לבגרות הזאת בלי ללמוד - "לא באמת צריך ללמוד לבגרות מעבדה, נכון?! אפשר לבוא אליה קצת שיכורים?" אני לא יודעת מה איתכם אבל לדעתי המצב די חמור. ובכל זאת, אולי הוא בסוף הסתדר (אני מקווה). 

האמת שהיום הזה באמת העשיר אותי מאוד והכי חשוב שהוא היה שבירת שיגרה רצינית וזה עשה לי רק טוב ואולי גם נתן לי הזדמנות לעצור קצת ולבחון מה טוב בשבילי וזה תמיד טוב.