טוב אז עכשיו שאתם יודעים על מה אני הולכת לכתוב (כן בטח), אני רק אפתח ואומר שאני ממש עייפה, כל החיים האלה ממש מעייפים בזמן האחרון אבל נראה לי שבסופו של דבר זה די שווה את זה אז אני לא אתלונן יותר מדי.
אז בלי יותר מדי הקדמות, אני אספר קצת על חוויותיי מהשבוע האחרון שכלל שתי נסיעות לאזור תל אביב והוא עדיין לא נגמר. ביום שני היה לי זימון מהמנילה לאשכול טיפול באדם (נו טוב, אני מודה, למש"קית ת"ש). שקלתי לוותר על היום הזה אבל כשהבנתי שיש לי הזדמנות לוותר על המבחן בתנ"ך, התכוננתי במרץ ליציאה כאשר ההתכוננויות כללו בעיקר חיפוש אחרי מספרים של קווי אוטובוס נסתרים של חברת סופרבוס שמגיעים לחור הקרוי צריפין. ואז ביום חמישי התעוררתי לי בשעה 5 בבוקר (שעה סבירה לחלוטין, לא?) ואחרי התארגנות קצרה שכללה גם לדאוג שאימא שלי יוצאת מהמיטה ומתלבשת, יצאנו מהבית לכיוון התחנה המרכזית. הגעתי לתחנה ועליתי על האוטובוס שהוביל אותי לתל אביב ועוד הספקתי לישון קצת בדרך ואז הגעתי לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב והמילה היחידה שיש לי בשבילה זה שהיא ענקית (וואו!) ובעודי עדיין חצי ישנה, חיפשתי את הרציף שממנו האוטובוס היה אמור לצאת. אחרי שזה לא עבד, חזרתי לרציפים של אגד ושם גם היה הרציף של האוטובוס שאני הייתי צריכה וברציף, למראה האימה, היו כמעט 100 חיילים שכולם ניסו להידחף (מפחיד ובכלל לא נעים). הצלחתי לעלות לאוטובוס השני שהגיע שבו הייתה רשומה אימרה מאוד מצחיקה – "היפות והיפים שומרים על הניקיון של האיטובוס" ואחרי נסיעה אל הלא נודע של בערך 20 דקות, הגענו לשער של צריפין. היה איזה חיל שחקר אותי מה אני עושה שם ואז האוטובוס המשיך לנסוע לתוך צריפין עד שירדתי בתחנה שהכי קרובה לבה"ד 11 המסתורי.. עוד חיפוש מהיר בתוך הבה"ד והגעתי לרחבה ליד אולם תל אביב (איזה יופי) ששם ישבו כל מיני בנות בקבוצות ודיברו (ו/או עישנו). ישבתי שם לבד והרגשתי די בודדה אבל אחרי כמה זמן, אחת מהבנות שם ניגשה אלי ודי צירפה אותי לחבורה שלה וזה היה מאוד נחמד (או לפחות משהו שאני לא רגילה אליו מהאנשים שאני מכירה). נכנסנו לאולם ונתנו לנו למלא שאלון של פרטים אישים, לאט לאט האולם התמלא עד שבסוף היו בו בערך 200 בנות (עוד פעם, מפחיד). בהמשך ניסו לשכנע אותנו להיות מש"קיות נפגעים ונראה לי שהיו איזה 30 בנות שבאמת השתכנעו. אחרי זה הקריאו כל פעם בשמות של עשר בנות ולקחו אותם לחדר כלשהו ובגלל שחוקי מרפי עובדים עלי באופן מפליא ביותר עם הצבא (בדיוק כמו בשבוע גדנ"ע), אני הייתי בקבוצה האחרונה והובילו אותנו לחדר ממש רחוק. משם התחלנו במבדקים. לכל אחת נתנו בהתחלה מקצוע כלשהו שהיא הייתה צריכה לפרסם אותו (כמו נהגת אוטו גלידה או כדורגלנית). לי נתנו זמרת. כל אחת ניסתה להציג את המקצוע שלה והיה די מצחיק. אח"כ עשו לנו מעין סדנת תיאטרון וכל פעם זוג בנות היה צריך לשחק איזו סיטואציה שבה היינו צריכות לשכנע שהדעה שלנו צודקת. בהמשך נתנו לנו לדרג כל מיני מקרים שמש"קיות ת"ש יכולות להיתקל בהם מההכי חשוב לזה שלא ואז המבחן האמיתי היה לשכנע את כל השאר שמה שאני כתבתי זה הכי נכון. ואז זה נגמר. יצאנו לאכול ארוחת צהריים בחדר אוכל אבל לא לפני שקבענו לנו סדר לראיונות האישיים שעשו לנו אחרי הארוחה. אני יצאתי שישית ולכן היה לי הרבה זמן לחכות כי כל ראיון היה בסביבות 10-20 דקות. בזמן שחיכיתי, דיברנו על כל מיני דברים שתמיד מדברים עליהם כשלא מכירים כמו על בצפר וצבא ושוב פעם כל הבנות היו נורא נחמדות. אני נכנסתי לראיון שלי ויצאתי אחרי 5 דקות ככה שאין באמת הרבה מה לספר ואפילו אין לי מושג אם זה דבר טוב או דבר רע וזה בעצם לא עד כדי כך מעניין אותי. פשוט רציתי לחזור הביתה. אחרי הראיון יצאתי מהבה"ד לכיוון התחנה ואחרי 2 דקות עבר האוטובוס הפנימי של צריפין אז עליתי עליו (ממילא היו לי מספיק תלושים של נסיעות באוטובוסים לבזבז) וירדתי בשער. משם עברתי על גשר והגעתי לטרמפיאדה ואז חיכיתי לאוטובוס ובזאת אני שמחה לבשר שאני הצלחתי לשרוד הימחצות מאוד מכאיבה על ידי דלת של אוטובוס עם נהג עצבני במיוחד. בסוף עליתי על האוטובוס שבא אחריו והגעתי למרכזית ומשם לחיפה ואז עוד 20 דקות במרכזית ואוטובוס הביתה והביתה! (אחרי 12 שעות באמת הגיע הזמן) אולי הדבר היחיד שהציל אותי היה האי-פוד הנאמן שלי, בבית בדקתי כמה שירים שמעתי והתברר ששמעתי קצת יותר ממאה (!)
ביום שלישי הלכתי לבצפר (אוף, שיגרה) לשני שיעורי מתמטיקה, תנ"ך, אנגלית, שעתיים של מבחן בהבעה על הנושאים הכי מעצבנים בעולם ובסוף שעתיים של אזרחות שדווקא היו די משעשעות וישבתי ליד מיכל כי מור היה צריך ללכת אז זה היה שונה.
היום קמתי רק ב-6 והתכוננתי לעוד זימון שגם בשבילו אימא שלי הקריבה משעות השינה היקרות שלה (ועל זאת אני מודה לה רבות). הפעם הנסיעה הייתה ברכבת עד לתחנת השלום בתל אביב שזה בהחלט שיפור בתנאים (בכל זאת, מודיעין). ירדתי מהרכבת והלכתי לי לכיוון בית אליהו. נרשמתי וחיכיתי בלובי עם עוד הרבה מלש"בים לכל מיני דברים שונים ומשונים. בחדר המתנה דיברנו ומצאתי שהיו עוד שני חיפאים שבאו לזימון לשחקים לאע"ם ודיברנו על כל מיני אנשים שאנחנו מכירים. אח"כ הוכנסנו לחדר ובסך הכול היינו שם 20 אנשים. אחרי עוד כמה דקות של דיבורים מטופשים על רחוב סומסום ונעלולי פלא, חילקו אותנו לשתי קבוצות ו.. זהו, אסור לי יותר לספר ובגלל שאני ילדה טובה אני לא אעשה את זה. אני רק יכולה להגיד שזאת הייתה אחת החוויות היותר מלחיצות שעברתי (אולי רק הסנפלינג בנקיק השחור היה יותר מלחיץ) וזה לא היה כיף בכלל אבל אני יכולה לזקוף לזכותי משהו אחד שבו הייתי יותר טובה מכל האחרים אז יאי לי. אני רק יכולה להגיד שחלק מהדברים היו מאוד דומים למה שעברתי במיון האחר רק שהלחץ היה כפול. רוב הסיכויים שלא עברתי (או לפחות ככה אמרו לנו שזה מבחינת סטטיסטית) אבל הכול עוד פתוח ואני אקווה לטוב. בגלל שעשיתי מבדקי קצונה למסלול שובל (מסלול אחר בשחקים) לא הייתי צריכה לעשות אותם היום וזה היה בהחלט מזל. בכל מקרה יצאתי משם בשעה 12 וחצי והלכתי לטייל קצת בעזריאלי אבל זה לא היה כל כך כיף לבד. עליתי לרכבת ואח"כ לאוטובוס הביתה והגעתי בסביבות 3. גם היום בדקתי כמה שירים הספקתי לשמוע וזה הסתכם בערך ב-50.
אני רק יכולה להגיד שבסך הכול היה כיף אבל הייתי מעדיפה שלא היו לי זימונים כל הזמן (עכשיו עומר צריך להזכיר לי שרק לפני כמה חודשים התלוננתי בפניו שאני לא מקבלת בכלל זימונים) כי זה די פוגע לי בלימודים ואני מתחילה לא להבין כל מיני דברים במתמטיקה. אבל הרי תמיד יציאה מהשגרה זה כיף אז עכשיו היה לי שבוע גדוש במיוחד מזה והוא אפילו עדיין לא הסתיים כי יש עוד באופק ביקור של סוף שבוע במכינת רבין ומשם נראה, אולי הדברים יירגעו קצת, אני יודעת שאני מתגעגעת לקצת שקט וכבר הרבה מאוד זמן לא היה לי זמן להיות עם החברים שלי ואני מתחילה להתנתק וזה לא טוב אז צריך לקוות לטוב.
המשך שבוע טוב,
עדי:)
נ.ב.
עברתי את ה-2000 כניסות, תודה לכולם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האינדיאנית