כי החיים הם לא סרט מצויר

אם הייתי מספיקה לכתוב פוסט ביום חמישי או שיש הוא היה דיכאוני למדי ואפילו בצורה קיצונית. רק ביום חמישי קיבלתי ציון ממש גרוע באזרחות ואחרי הזימון ביום רביעי ושיעור הנהיגה ביום חמישי, הייתי בלחץ אטומי. הייתי כנראה כותבת על כל הלחץ שמופעל עלי מכל זוית אפשרית ובכל תחום אפשרי ועל זה שאני לא עומדת בו ואפילו לפעמים קורסת. כל זה עדיין נכון אבל עכשיו הוא כנראה הרבה פחות משפיע, לפחות על עתידי בשנה הקרובה.

אני הולכת שנה הבאה למכינה וזה סופי לחלוטין! (אמנם לא החלטתי עדיין איזו אבל זה הצטמצם לשלוש או שתיים סופיות).

אתמול נסעתי סוף סוף (איכשהו בכל הפעמים הקודמות לא יכולתי) למכינת רבין שנמצאת בטבעון (מכללת אורנים) וזה אומר שהיא המכינה שהכי קרובה אלי (עוד שיקול משמעותי). למכינה נסעתי עם ספיר מהכיתה שלי וגם עם ינאי מהשכבה, כשהגענו לשם מצאנו שאנחנו לא היחידים מהבצפר שלנו ואפילו היו שם די הרבה. היו שם גם את יעל כנרתי, דניאל מובסוביץ', עתליה ועמית שטרר (7 מאותו בצפר). אחרי שיחת פתיחה, חילקו אותנו לקבוצות (אני הייתי הסגולה) ועשינו כל מיני משחקי היכרות בתוך הקבוצה. בקבוצה שלי הייתה ילדה שקוראים לה גילי שהכרתי אותה לפני זה דרך עומר וזה היה די נחמד להכיר מישהו (אפילו קצת). אח"כ קיבלנו את השבת ואכלנו והייתה לנו פעילות מגניבה על כל מיני שירים שגם שמענו אותם תוך כדי. בהמשך היה לנו ערב תרבות שהסתיים בריקודי עם סוערים (!) ואז הגיעה השעה 1 בלילה בערך ומעט הלכו לישון ואני מילאתי את השאלון מועמדת שלי ביחד עם ספיר עד 3 (העייפות התחילה להשפיע). בסוף כשסיימתי הלכתי קצת להסתובב ולמצוא לי מקום לישון ובסוף מצאתי את עצמי בכיתה של הקבוצה שלי ולאט לאט התקבץ שם מעין מעגל של אנשים בעיקר מהקבוצה ושרנו כל מיני שירים תוך כדי ניצול הגיטרה התורנית (שהייתה שייכת לבן ממש חמוד עם עיניים כחולות שבסוף גיליתי שהן בעצם עדשות צבע). אחרי שנמאס משירים לא מוכרים, הוחלט לשחק בכל מיני משחקי חברה מטומטמים (נבר, אמת או חובה) ואחרי שנגמרו לנו המשימות (אחרי 3 בערך), עברנו למן מעגל שבו כל פעם כולם עונים על אותה שאלה שמישהו שואל בסבב. זה באמת היה מוצלח מאוד (עובדה שנשארנו ערים עד 5 וחצי בבוקר) וגיליתי שדווקא היה לי מאוד קל להיפתח לכל אותם אנשים שאני לא באמת מכירה כי אולי אני לא הרגשתי כאילו אני מצופה למשהו מסוים ויכולתי להיות מי שאני באמת והרגשתי נוח עם זה. עברנו הרבה שאלות (גם מביכות וגם כבדות) וגילינו שגם בנים יכולים להיות רגישים P: הלכנו לישון והתעוררנו אחרי שעה וחצי כשעשו לנו השקמה.

בבוקר המשכנו בסדר יום צפוף שככל הרבה שיעורים בכל מיני נושאים וגם ארוחות והפסקות של רבע שעה בין לבין. היום כבר לא הייתי במיוחד מרוכזת וזה היה חבל אבל עדיין היה כיף והיה מעניין לראות את החדרים שלהם ולשאול כל מיני שאלות למרות שלא היה כל כך הרבה זמן.

אז נוצרה אצלי דילמה מאוד קשה בהקשר של איזו מכינה אני רוצה יותר (בין הנגב לרבין) כי לכל מכינה יש את הדברים שטובים בה וזה מאוד קשה להגיד מה יותר חשוב. מה שחלקית הכריע היה נושא האוכל שברבין לא היה משהו וגם אזור השינה שלהם היה צפוף למדי אבל אין לי באמת איזו דעה מגובשת יותר מדי. אני בכל מקרה אנסה להתקבל לשתיהן ולנסות לראות איזה קבוצה מתגבשת בכל אחת מהן ואז אולי יהיה לי יותר בסיס להחלטה כי הקבוצה זה הרי מה שחשוב באמת. וגם, במקרה הכי גרוע (שהוא בכלל לא גרוע אם חושבים על זה), אני אלך בסוף למכינת נחשון שאליה כבר התקבלתי. בכל מקרה, כמו שכתבתי, אני בטוח הולכת למכינה בשנה הבאה וזה מוריד ממני הרבה לחץ כי פתאום הכל נראה רחוק בשנה ויש יותר זמן לעשות טעויות ולשכוח מהן וזה תמיד משמח אותי שאני סוף סוף יכולה להיות בטוחה במשהו ככה שכל המצברוח הרע שהיה לי לפני יומיים-שלושה, די עבר וזה טוב ואני מקווה שהוא לא יחזור בקרוב ושהציפיה לשנה הבאה לא תהרוג אותי.

עכשיו אני כבר מתה מעייפות כי לא ממש ישנתי בהרבה שעות האחרונות אז אני אלך לי לישון כי מחר יש עוד יום של לימודים. בתקווה שאני אצליח להתעורר מחר, לילה טוב לכולם, עדי:)