כי החיים הם לא סרט מצויר

הבטחתי שאני אכתוב על אתמול (ואולי אני בסוף גם אגיע לזה)...

כשחזרתי ביום שבת מהמכינה, גיליתי רק שכבר הייתי בתל אביב, שהפלאפון שלי כנראה נשכח או נפל או נגנב בשלב כלשהו לפני. ישר התקשרתי להורים שלי וככה גם יצא שהייתי צריכה לסבול שני ילדים שאחד מהם נתן לי להשתמש בפלאפון שלו במשך כל הנסיעה חזרה לחיפה למרות שהם היו משעשעים למדי. בסופו של דבר, חזרתי הביתה וקצת זמן אחרי התקשרו אלי מהמכינה והודיעו לי שהפלאפון שלי אצלם ואני יכולה להשיג אותו רק בסוף שבוע כשהחיפאים משם יחזרו הביתה.

ההשלכות של החוסר בטלפון היו רבות וכנראה עדיין לא נגמרו. קודם כל, אף אחד לא יכל למצוא אותי שזה לא כל כך טוב מבחינת ההורים שלי שדואגים לפעמים, אבל גם אנשים אחרים (ומציקים לפעמים) לא יכלו לתפוס אותי ככה שבנתיים השבוע שלי עובר רגוע למדי. ותמיד אני יכולה לחזור על אותו תירוץ שזה לא אשמתי אז..

ביום ראשון היה מבחן ענקי באנגלית ודי שכחתי ממנו ולמדתי לו בדיוק שעה אחת בספרייה עם עומר אבל נראה לי שהצלחתי די טוב, אבל את זה כבר נראה. חוץ מזה, הבגרות בע"פ באנגלית מתקרבת בצעדי ענק וזה אומר שאני צריכה לפחות קצת להתכונן ולזה אין לי ממש זמן.

(כרגיל יש מלא מעבדות אבל נראה לי שאני מתחילה לראות את הסוף...)

אתמול (הא, הגעתי כבר לאתמול) הצטלמתי סוף סוף לצילומים הכיתתיים שלנו לספר מחזור, אנחנו עושים את כל הכיתה שלנו בוילה ואז כל אחד מאיתנו מצטלם בפוזה כלשהי ואז עורכים את הגוף שלו לתוך הספר מחזור בעזרת פוטושופ (עורכים=מור עורך). ואנחנו צריכים כבר להגיש את הכל מוכן עד לפורים. ואכן פורים מתקרב וחוץ מרעיון מעורפל כלשהו לתחפושת (ששש.. לא מגלים), אין לי שום דבר.

אתמול גם היה לי שיעור נהיגה ונהגתי בצורה ממש מוזרה, נראה לי שהזיתי בערך כל השיעור, הייתי בטוחה כל הזמן שיושב עוד מישהו מאחורה וכשזה קורה, אני בדרך כלל לא מתנהגת הכי טבעי וזה די מרגיז. נהגתי במהירויות מופרזות מבלי בכלל לפחד ונראה לי שהיה לי חום או משהו - הזוי.

ובחזרה קצרה ליום שבת - ביום שבת כשיצאתי מתחנת הרכבת, פגשתי את אמיר שגיב שהדריך איתי בשנה שעברה כשהוא נכנס לתחנה. לא יצא לנו לדבר כי הוא היה צריך לרוץ אבל יותר מאוחר הוא התקשר אלי לספר לי שהפלאפון שלי נמצא במכינת נחשון (קצת אחרי שהם התקשרו) ככה שהוא גילה על כוונותי הנסתרות ללכת למכינות. הוא הבטיח שהוא יתקשר מתישהו ואכן, אתמול הוא התקשר ודיברתי איתו כמעט שעה, כל אחד סיפר על מה שעבר עליו בתקופה הדי ארוכה שלא דיברנו וזאת הייתה אחת השיחות היותר טובות שהיו לי בזמן האחרון, הרגשתי שהוא באמת מבין אותי והוא שמח בשבילי על כל מה שהצלחתי לעשות והוא לא קיבל כמובן מאליו גם את כל הדברים הקטנים שהציקו לי ופשוט יכולתי לספר לו הכל וכמובן שגם הוא סיפר לי - עכשיו הוא בצבא בתלפיות והוא אמר שטורבו קשה שם (זה אומר שטורבו קשה שם באמת). דיברנו גם על החיים האישיים שלנו וזה עשה לי טוב. בזמן שהייתי במשבר פעם נזכרתי בו כי ידעתי שעם אמיר אפשר לדבר אבל איכשהו לא יצא וככה שעכשיו סיפרתי לו הכל זה ממש שחרר. אולי זאת הייתה טעות לעזוב את חוגי סיירות, אולי בדיוק שם יש אנשים שבאמת יוכלו להבין אותי כמו אמיר וגם כמו עמוס שגם איתו יצא לי לדבר לא מזמן שיחה ממש ארוכה ואולי הכעס שלי והבושה שלי שזה מה שהרגשתי כשעזבתי, אולי הכל היה פשוט סתם וסתם הגזמתי וזה שהיה לי בראש באותו זמן כל כך הרבה דברים אחרים, בטוח לא ממש עזר לי לחשיבה הגיונית. אמיר הציע לי גם לצאת לטיול בסוף שבוע ולא בדיוק קלטתי את כל הפרטים אבל הוא הבטיח שיתקשר גם היום לשאול אותי אם אני יוצאת ככה שאני צריכה להחליט כי בניתי על קצת מנוחה שזה משהו שלא עשיתי כבר מלא זמן. היום אני לומדת עד ממש מאוחר וצריכה גם להתכוננן למבחן בביולוגיה ומחר יש לי מבחן וישר אחריו אני נוסעת לתל אביב ששם יש מן כנס מחויבות של מכינת הנגב עד הערב כבר תכננתי מלא דברים ביום שישי כמו ללכת לקנות לי דברים לתחפושת ולצאת בערב עם חברי היקרים שאת זה כבר לא עשיתי יותר מדי זמן ולהספיק להשלים את פער המעבדות ולנוח אבל מצד שני זה טיול שממש בא לי. זה כמעט כמו להחליט לאיזו מכינה אני אלך.

טוב, צריך ללכת לבצפר אז שלום לבנתיים ותהנו מהכאילו קיץ שיש עכשיו