כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
| 2/2007
יותר מדי
הרבה יותר מדי עובר לי בראש כרגע, החל מהעוד שביתה מחר (עוד פעם החיוך נמרח על הפנים) ועד לעובדה שחזרתי לפני כמה דקות הביתה, עדיין בהלם (בעיקר תרבותי) ממה שראיתי בהופעה בבצפר. מצטערת מראש על הבלאגן..
אז יש לי פלאפון! סוף סוף קיבלתי אותו בחזרה ואחרי טעינה קצרה, הוא חזר לעבוד במלוא המרץ. למרבה הפלא (או שלא באמת) לא היו לי בכלל הודעות (חוץ מהודעה מאורנג' אבל זה לא נחשב), אז או שהצלחתי להעביר את המסר שאין לי פלאפון מספיק טוב ככה שאף אחד לא טרח אפילו לנסות להשאיר הודעה או שפשוט אף אחד לא באמת ניסה (אני אלך עם האפשרות השניה). בכל אופן, הפעם היה לי מזל ולא איבדתי אותו לגמרי ככה שלא הייתי צריכה עוד פעם לקחת מכשיר חדש בלי כל הזכרון של הטלפונים כי באמת כל החיים שלי (איזה כיף להגזים) נמצאים בפלאפון אז אין שמחה יותר ממני.
אתמול ראיתי את הסרט שמש נצחית בראש צלול ולמרות שאני בדרך כלל לא מתחברת לסרטים האומנותיים עם המסר העמוק, מאוד אהבתי את הסרט בצורה אכזרית כלשהי. אולי אהבתי את האומץ שיש ליוצרים של הסרט לדבר על נושא כל כך מופשט ולהצליח בזה כל כך טוב ואהבתי את העובדה שהסרט גרם לי לחשוב ובכלל הכל התקשר לי עוד פעם לפרק האחרון של השמיניה שגם שם בדיוק כמו בסרט, הם מחקו לעצמם את הזיכרון ואז בקטע האחרון רואים אותם הולכים כל אחד לדרכו בלי להכיר ובלי לזכור שום דבר מכל מה שהם עברו וזה היה ממש עצוב (וכמובן שבכלל לא בכיתי בקטע הזה). אחרי שגם ראיתי את הסרט, הבנתי שהייתי צריכה בכלל להיות עצובה בגלל מה שהם עשו שזה היה אולי המעשה הטפשי ביותר לדעתי שבן אדם יכול לעשות. כי אולי מצד אחד לא הייתה להם ברירה אבל בכל מצב אחר, לעשות משהו כזה זה פשוט הדבר הנוראי ביותר שאפשר לעשות. ככה לאבד כל כך הרבה מהחיים שלך? וגם אם מוחקים רק בן אדם או גורם מסוים אחד מהחיים שלך זה מטומטם כי זאת בסך הכל בריחה, בסך הכל שקר אחד גדול (שסופו כמו כל השקרים להתגלות ולהרוס). הקטע של למחוק משהו מחיים שלך ובעצם להדחיק אותו הוא הדבר הגרוע ביותר לדעתי שאפשר לעשות, אם פשוט נעיף כל דבר שהוא קצת בעייתי בחיים שלנו או כל דבר שיש לנו ממנו זכרונות לא טובים, נישאר בלי כמעט חוויות ועם חיים דפוקים. הרי כל פעם שאנחנו מתמודדים עם איזושהי בעיה (וקטנה ככל שתהיה), אנחנו לומדים משהו על עצמינו ועל החיים ובלי אותן חוויות שהן לא הכי חיוביות, לא נדע כלום. פשוט נחיה לנו במן בועה. וכמה שזה נראה קוסם פשוט למחוק את כל מה שרע בחיים שלנו (ולי יש הרבה מועמדים בקטגוריה הזאת) זה לא באמת עוזר כי יבוא יום שבו אם לא נלמד מהטעויות שלנו, פשוט נחזור עליהן כי אנחנו משתנים רק אחרי שאנחנו מבינים משהו על החיים שלנו ואם לא ניתן לעצמינו להבין אז אף פעם לא נשתנה ופשוט נחיה במעגל נצחי של חיים שממילא בסוף ימחקו ואז? בשביל מה בכלל לחיות?
ביום שישי בערב הוחלט שנעשה ערב סרטים ואחרי קצת שיכנועים (ובעיקר כי אבא בחו"ל) הצלחתי לגרום לזה שיבואו אלי. סידרתי מהר את החדר וגם קצת את הבית ואז התחילו לבוא אנשים. היה צחוקים ואז בסופו של דבר נבחר הסרט להיות ג'ון מלקוביץ' כי כמעט אף אחד לא ראה אותו. אליו לא ממש התחברתי אבל הוא היה סביר למדי (בכל זאת, לא לכל רעיון אני מתחברת) בסוף הסרט היו כאלה (אביגיל ומור) שממש סבלו ולא אהבו אותו מאוד. אני מניחה שאם הייתי קצת יותר עייפה, גם אני לא הייתי יותר מדי נהנית אבל מה לעשות, לא הכל מושלם בחיים. אחרי הסרט שיחקנו טאקי ואז כולם הלכו הביתה כי לא אומרים לא להסעה (ההורים של אביגיל ומיכל). כבר מזמן לא נהניתי ככה ובכלל נראה לי שהאווירה של הקיץ חזרה לשרות על אנשים אחרי שכל החורף היה קצת דיכאוני אבל אני שמחה שזה נגמר.
היום ב-8 בערב הלכתי להופעה של מגמת תיאטרון של השכבה שלי שהכינו שתי הצגות לבגרות (שהם עושים מחר) וראיתי את אחת מהן שקוראים לה ילדים רעים. כמובן שההצגה הייתה טובה ומאוד מרגשת והיו קטעים ממש חזקים אבל מה שהכי הימם אותי היה הסוף, אחרי ההצגה, הם עשו מן טקס קצר שבו קלטתי כל מיני דברים שגרמו לי למן הלם תרבותי קטן. זה היה פשוט יפה לראות איך חבורה של ילדים מהשכבה שלי שהם לא בהכרח חברים וכל מה שמשותף להם זה שהם בחרו באותו מקצוע, הצליחו להרים ביחד לבד, הצגה באורך כמעט מלא וברמה ממש טובה. לראות שדברים כאלה כן יכולים להיות זה אחד הדברים היותר חזקים, לראות שאם מנסים מספיק חזק ויש מספיק רצון ולא כל אחד מסתגר בקונכייה הקטנה שלו, אפשר לעשות דברים מדהימים ובימינו זה בכלל לא דבר טריוויאלי שחבורה של עשרה אנשים יכולים לגשת לבגרות ביחד, בימינו שאפילו עבודה של יחידה אחת בביולוגיה לוקחת יותר מדי מהזמן ומטריחה אותי להתחשב בעוד שתי בנות ועוד יחידת מעבדות בכימיה שגם מאלצת אותי לבצע וויתורים, יש אנשים שהם בגיל שלי שכולם ביחד עובדים למען מטרה אחת משותפת ואף אחד לא חושב אפילו לרגע לוותר כי כל ויתור כזה לא ידפוק רק אחד או שניים אלא חבורה שלמה של אנשים שגם הפכו להיות חברים רק מרוב מספר השעות המטורף שהם נמצאים ביחד. באמת שאין לי מושג איזה קסם פועל כאן אבל מה שבטוח זה שהא מאוד מיוחד.
מחר יש עוד פעם שביתה אבל אני אאלץ לקום בשלב כלשהו כי הבטחתי לרונה שאני אלמד איתה למבחן בכימיה (על סמך ההנחה שעד יום חמישי כבר לא תהיה שביתה). אבל עד שאני אלך לישון (בשעה כלשהי בבוקר) אני מתכוונת לשחק באייג' אוף אמפיירס 3 שזה אחד מהמשחקים שאמא קנתה לי ועכשיו סוף סוף יש לי מלא זמן לשחק.
אז בזאת נראה לי שזה כבר קצת יותר מדי והגיע הזמן לסיים.
לילה טוב לכולם...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
