כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
| 2/2007
לילה
לילה, חשוך בחוץ, כל הבית חשוך חוץ מהחדר שלי ואני פה יושבת אחרי מקלחת ארוכה מאוד והתעסקות כמעט באותו אורך בשיער שלי שעכשיו הוא חלק ומסודר. זה כיף, התחושה הזאת שאני היא זאת ששולטת בבית ויכולה לעשות מה שמתחשק לי כל עוד זה לא עושה רעש, לאכול מה שבא לי ובמיוחד עכשיו שיש לי אינטרנט בחדר אז לגלוש לאן שבא לי וללכת לישון מתי שבא לי. בקיצור, כיף!
מחר אני נוסעת לכיוון הנגב ויש הרבה מאוד חששות, אני מתחילה לעכל וזה לא באמת עובד. אני רוצה מאוד מאוד אבל גם פוחדת מאוד וכבר אין לי ציפורניים.. אני יודעת שבסוף כל מה שנראה מפחיד בהתחלה מתברר פחות ומקסימום אני תמיד אוכל לברוח משם איכשהו (אני לפחות מקווה) ואם תהיה שביתה במשק אז אולי אני אשאר שם גם עוד יום אבל מה שבטוח זה שאני אהנה וזה מנסיון, למקום שם יש קסם שאולי חוץ מנורווגיה, אף מקום לא השפיע עלי בצורה כל כך חזקה בתקופה האחרונה כמו האזור של המכינה.
כדאי שעוד מעט אני אלך לישון למרות שאני בונה על הנסיעה של השעתיים וחצי ברכבת בתור מקום טוב לשינה. אבל אני לא ממהרת להיכנס למיטה, זה כיף השקט הזה שמופרע רק על ידי הרעשים של המקלדת והרבה מחשבות עוברות..
אין לי מושג למה אני כותבת את הפוסט הזה במצב כאילו אני הולכת להיפרד מכולם למשך מלא זמן אבל ככה אני מרגישה ואולי מנטלית זה באמת ככה (גם הזמן עובר שם בצורה שונה) ואני ממש רציתי להגיד לכולם שאני נורא אתגעגע וזה באמת נכון אבל לא עשיתי את זה או שלא הספקתי וממילא אף אחד לא יבין. כל כך הרבה דברים יקרו בזמן שאני לא אהיה, כל כך הרבה דיבורים וחדשות שאני אפסיד והכי חשוב שאני באמת נורא אתגעגע לכל החברים שמשרים עלי כל כך הרבה ביטחון - לפינה החמה והבטוחה שלי בבצפר ובכיתה ואני רק מתנחמת בעובדה שהיומיים הבאים (רק יומיים?!) יכוונו אותי לעתיד טוב יותר - לעתיד שלי.
באיזשהו שלב בימים האחרונים חשבתי (ואני עדיין חושבת) על משהו שיושב לי על הלב כבר כמעט 3 חודשים, חשבתי שנמאס לי כבר לשמור אותו לעצמי כי זה ממש קשה ואולי אפילו ילדותי אבל זה מה שהחלטתי. משום מה התגבש לי בראש רעיון שאני אוכל להוציא הכל בפוסט שאני אכתוב לפני שאני אסע למכינה כי אז אני כאילו אעלם ושום דבר לא יוכל לפגוע בי כי אני אהיה רחוקה ואולי עד שאני אחזור הכל כבר ישכח ואני אוכל לחזור לחיים כאילו כלום לא קרה, פשוט פיתרון קסם. אבל לא. זה לא באמת עובד במציאות ואני לא מצליחה לגרום לעצמי להעלות את זה על הכתב וכנראה שעם זה אני אאלץ להישאר ואולי ביום מן הימים יהיה לי אומץ ואני אפסיק להיות ילדה קטנה, אולי...
טוב, לא צריך להתגעגע אלי יותר מדי (מספיק שאני מתגעגעת), אני בסך הכל נוסעת ליומיים ואני אחזור ואז פתאום כבר יהיה פורים (איזה מגניב) אז אני כבר מתחילה להתרגש.. אני מקווה שאני לא הולכת להפסיד יותר מדי ביומיים האלה וגם יש בי תקווה לא קטנה להנות הרבה אז בזאת אני אלך לישון ואחזור לדווח מחר או מחרתיים (תלוי במידת העייפות ושעת החזרה), לילה טוב..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
